פרק מספר 71 במאסטר פיס שהיא העונה החמישית של סיינפלד מתמקד, כפי שיצירות מופת אמורות לעשות, בפרוזן יוגורט.
העלילה, בתמצית עוסקת בשהקעה של קריימר בדוכן שכונתי שמבטיח מוצר מדהים ללא שומן כלל יאדה יאדה יאדה ג'רי מקלל יאדה יאדה יאדה רודי ג'וליאני עדיין סופר-פופולרי יאדה יאדה יאדה היוגורט נשלח למעבדה והתוצאות הורסות לכולם את הכיף, ואת הטעם לחיות.
הפרק שודר לראשונה לפני מעט יותר מ-29 שנה, אבל כמו כל דבר שקשור לסיינפלד, הוא מזנק עליך בפתאומיות ביומיום שהוא תחילת 2023, מנחית עליך פאנצ'ים שאיכשהו עדיין רלבנטיים, ומאלץ אותך להגיד שוב, לעצמך ולסביבה שעדיין מוכנה לשמוע, כמה הם היו גאונים.
הפעם זה קרה לי, באופן לא מפתיע בכלל ובכל זאת באופן מפתיע מאוד, מול היוגורט של "גלידה סיציליאנית".
לקום בבוקר ולעשות גלידה. סיציליאנית
קרן ורפאל ארביב נפגשו בחופשת סקי, שנים ספורות לאחר אותו יוגורט ממזרי. היא הייתה דיילת אוויר, הוא עדיין חיפש את ההזדמנות הנכונה להשקיע, להתפרנס ולטעת שורשים בישראל.
אבא שלו, הוא משחזר, ביקש ממנו דבר אחד פשוט. "הוא אמר לי לא להיות גיבור, והתכוון שאני אמצא עסק שלא כולל הרבה תחרות באותם ימים. ככה עשיתי".
אני צוחק באופן כמעט אינסטינקטיבי, מנסה למנות בראש את תועפות מתחרי הגלידה הנוכחיים, אבל ב-1999, מסתבר, הוא היה כמעט ראשון. "הכול היה תלוי בי אז. לקום בבוקר, לעשות גלידה, לעבוד", סיפר, "כל אחד צריך למצוא את עצמו בסוף, אצלי זה התחיל ככה".
הסניף הראשון שלהם, בלב אבן גבירול של סוף המילניום הקודם, התחיל בכלל כקיוסק. "לא היה אז כלום מסביב, ואני זוכרת שהיינו צריכים להכניס מכונת גלידה ענקית מאיטליה לתוך החנות", מתארת קרן, "באנו בלילה, עצרנו את כל התנועה ברחוב והינדסנו הכול איכשהו עם מנוף, אבל בגלל הגודל של המכונה, היינו צריכים להוריד את כל החלונות בחזית, ומצאנו את עצמנו ישנים לילה שלם באוטו הישן של רפאל, על המדרכה, כדי שאף אחד לא ייכנס".
קיוסק הגלידה ההוא הפך עם השנים לעוגן איטלקי-ישראלי מקומי, והרשת התפתחה במתינות יציבה לכדי תשעה סניפים, אבל הרומנטיקה לא הלכה לשום מקום. וכך גם הצורך התמידי לשפר.
זה בא לידי ביטוי במה שמכונה כאן בחיבה "רולס רויס" - מכונות קטנות, בגודל טעם אחד, שהשתלטו על חצי מהוויטרינה ומספקות מה שאי אפשר לתאר אלא כגלידה מושלמת, מרקמית וחוויתית כאחד.
מדובר בהכלאה מתבקשת בין מכלי הנירוסטה האטומים והמסורתיים שלא מאפשרים לך כלקוח לראות מה קורה בתוכם, ובין התבניות הפתוחות והעמוסות בתוספות ועניינים, שיושבות לעתים קצת יותר מדי זמן מול העיניים. כאן, הכול נשלט, הכול אוטומטי, הכול עובד, ומאפשר לך לטעום גלידה שיצאה ישר מהמכונה - כל הזמן.
"זה מוצר גאוני שהוא לואו-פט, לואו-קלורי, לואו-שוגר, אבל גם הכי טעים שיש והכי טרי שיש, כי אין כמו גלידה שיוצאת עכשיו מהמכונה", הסבירה קרן, "זה היה מאוד יקר, אבל הבנו שזה הכיוון שאליו העולם הזה הולך, ושזה הכיוון שאנחנו נוביל פה".
חוץ מאלה, יש מחלקת קונדיטוריה חדשה יחסית ומפוארת לא יחסית, שמציעה הרבה יותר מגלידה ונועדה, בפשטות, לתת "עוד משהו".
המשהו הזה יכול להיות קפה טוב או יין שסוגר מצוין מארזי חיוך ביתיים, אבל גם עוגות יום הולדת שוקולדיות וממולאות גנאש, עוגת גבינה עם קראמבל לוטוס וקונפיטורת תותים, קרם ניל וקריספי פטל, קומבינציות קוקילידה בהרכבה עצמית, פחזניית סנט אונורה במילוי טופי קרמל מתוק-מריר וטארט לימון ופיסטוק סציליאני.
יש גם טראפלסים בעבודת יד, "Nut Nougut" שמחבר קרם אגוזים לעוגיה פריכה, קסטה עבה לוטוסית-גבינתית וקולקציית "ברים" מלבנית ומכעיסה בפיתוייה, שהרי לך תבחר בין פטל ורוד עם שוקולד לבן ואגוזים, בפטל ופיסטוק, או בשוקולד וקראנץ' פרלינה.
אה, וגם אותו יוגורט בלתי-סיינפלדי, יצירה איטלקית עם דגשים כחול-לבן, שנותנת לך קרם מתקתק רק במידה, חמצמצות טבעית במחיר של 2.8% שומן. כן, 2.8%, ג'רי.
קרן ורפאל רצו לעשות חו"ל בישראל, בגלידה כמובן, אבל גם בחוויה ובעיצוב, בשירות ובחיוך שאיתו אתה יוצא לשאר היום שלך.
היא מגדירה את עצמה כ"פותחת שולחנות" סדרתית, דיילת לשעבר שאף פעם בעצם לא הפסיקה לארח. הוא, מצדו, עדיין קם בבוקר עם חיוך של "הכול תלוי בי", ועדיין זוכר לא להיות גיבור. ביחד, הכול מתערבב לרולס רויס.
גלידריה סיצילאנית, אבן גבירול 63, תל אביב, וסניפים נוספים בעיר, בהרצליה, בפתח תקווה ובראשון לציון