אחת מקלישאות האוכל הגדולות ביותר - והמוצדקות ביותר, כמובן - היא הימנעות מוחלטת, הרמטית ועקבית מכניסת סועדים למטבח, המקום שבו הדברים באמת קורים, וגם המקום שבו הדברים רק יכולים להשתבש, ולהפוך מנה פוטוגנית ומעוררת תיאבון לתאונה אסוציאטיבית מצערת.
בתוך הנישה הזאת של כללים קולינריים נוקשים (שגם שומרים על רמתה הגבוהה של התשוקה, ושל הרעב), היטיבו האמריקנים להגדיר הכול במשפט אחד, שזלג מזמן מאותו מטבח אחורי לתרבות הפופולרית כולה - "חוקים, כמו נקניקיות, מפסיקים לעורר כבוד ברגע שאנחנו יודעים איך הם נוצרים". או במילים שלא צריך לתרגם - עדיף לא לדעת How The Sausage Gets Made.
התובנה הזאת מיוחסת בטעות ל"קנצלר הברזל" אוטו פון ביסמרק, אבל שייכת למעשה למשורר ג'ון גודפרי סאקס, שידע מה טוב בשבילו, ובשביל כולנו, כבר ב-1869. מאז, למעט צלילות עצמאיות לתוך מחילת הארנב הבלתי פוטוגנית הזאת, נשמר הכלל הזה באדיקות יחסית.
עד עכשיו.
סדרת הרשת "On The Job" של עיתונאית האוכל פריה קרישנה מצליחה לרדת לעומקן של לא מעט תופעות קולינריות יומיומיות, לפשט תהליכים מורכבים ולחקור את הסוגיות שהן טעם החיים.
היא בודקת באותה רמה של יסודיות איך מנהלים חשבון אינסטגרם טוב של מסעדה מצליחה, כמה קשה להאכיל תלמידי בית ספר ציבורי ומה בדיוק הטעם של פיצה עם חיי מדף מתוכננים של שלוש שנים.
לפני שבועות ספורים, היא הלכה את הצעד המתבקש הנוסף, ועשתה את מה שסדרות מעין אלו נועדו לעשות - בחינת גבולות, פריצת מחסומים, התרת רסנים. או, בפשטות, כניסה למפעל הנקניקיות הכי מפורסמות בניו יורק.
התוצאה, כצפוי, מאלפת.
"העבודה הטובה בעולם". בתוך מפעל הנקניקיות
"כמו קו הרקיע המפורסם שלה, גם הנקניקיות של Sabrett הן מותג עירוני. אי אפשר להתחמק מהשמשיות הצהובות-כחולות שלה, שהופיעו באינספור סרטים וסדרות", הסבירה קרישנה לפני כניסתה למפעל הענקי בברונקס, "ולכן רציתי להבין איך הכול קורה, ולהכיר את האנשים שאחראים לזה".
הסרטון נפתח בשעה 03:45 לפנות בוקר, ובעגלות מלאות בשר שמובלות ברחבי החלל המקורר. "הריח כאן הוא בדיוק כמו לעמוד ליד עגלת הוט דוגס", תיארה, "זה מדהים, אני כל כך מתרגשת".
משם, היא ממשיכה לפסי הייצור תוך תיעוד ויזואלי שהוא לא פחות ממדהים. בתפריט - מכלי ענק שאליהם מוכנסים חומרי הגלם, ומכלים גדולים לא פחות שאליהם נפלט מה שלא ניתן לתאר אלא כזרם נקניקייתי בלתי פוסק, "משחת שיניים" סטייל - במרקם אך לא בשאר המאפיינים כמובן.
משם, יש פיקוח ובקרה - בין היתר באמצעות מכונות רנטגן שמאתרות חלקיקי עצמות גדולים מדי - "ניקנוק" מסיבי, עמדות תלייה כמעט מד"ביות באופיין, ואריזה כמובן. כל זה מסתכם בתפוקה יומית של בין 800 אלף ל-1.2 מיליון נקניקיות.
קרישנה מתרוצצת בחינניות במפעל, מראיינת מנהלים ופועלים כאחד, ומתעלת את כל האנרגיה החיובית והידענית הזאת ליצירת "שרשרת בשר" אסורה, אבל גם לשאלה החשובה באמת - איך הכי טוב לאכול הוט דוגס, ומתי קטשופ הפך במתחם למילה גסה?
הכול מסתכם לבסוף במבחן טעימה, כמובן. "זה מאוד בשרי, מרגישים מאוד את השום והעישון", תיארה, "ועכשיו אני גם יכולה להבין יותר טוב איך כל התהליך המורכב הזה מתכנס לתוך הלחמניה. זה היה יום מעולה".