המרציפן, העוגה, הנקניק והכריך של ישראל: כשמאיר שלו כתב על אוכל

מותו של מאיר שלו הותיר בחיינו אינספור דפים לבנים שלעולם לא יתמלאו במילים, אך גם עושר חיים של ממש, באותם דפים שהוא הספיק לכתוב, ולהעניק לנו.

היו שם תיאורי טבע שמוציאים אותך לטייל מהספה ואהבת צמחים, נקודת מבט בריאה על התנ"ך ונקודת מבט בריאה לא פחות על אהבה וזוגיות, תשוקה וסקס. והיה גם אוכל.

"כל מה שאני כותב בספר, ולא חשוב אם זה אוכל או העבודה של אדם או האהבה שלו לאישה, צריך לשרת את הספר או שזה משהו שצריך לאפיין גיבור מסוים", סיפר לפני כחצי שנה להדר מקוב חסון בבלוג "מטבח קריאה" על ההשראה מחוויות משפחתיות אישיות, "אני זוכר שאמא שלי הייתה מכינה סלט בקערה גדולה, וכל אחד היה מוריד לו לצלחת. כולם קיבלו אותו סלט, אבל בכל ארוחה הייתי מבקש לאכול קצת מהצלחת של אמא שלי כי היה לו טעם אחר".

העברית העשירה של שלו לא פסחה על אחד הדברים החשובים ביותר שיש לנו, נכנסה לעומק הצלחות והקערות, בנתה כריכים מפוארים ופיתתה עם מתוקים, ובעיקר הצליחה לעשות את הנדיר שבנדירים - לגרום לקוראים להניח ספר שאותו הם לא רוצים להניח, וללכת לאכול משהו. עכשיו.

הנה כמה מהמילים הטעימות האלה.

"אוכל, להגיש רק בצלחת לבנה. משקה, למזוג רק בכוס של זכוכית, בלי צבע. יש כללים בדברים האלה, אם אתה רואה מסעדה עם נרות, אסור להיכנס לשם. נרות זה לא בשביל הרומנטיקה, זה סימן שיש לטבח משהו שהוא רוצה להסתיר"

(רומן רוסי)

"היא לקחה את מיכאל אל המטבח, ובכף של עץ הטעימה אותו מן המים בהם שרו השקדים. בלחיצות של אצבע ואגודל הפשיטה מהם את עורם החום, והניחה אותם לייבוש על מגבת המאסאפאן המיוחדת שלה, הלבנה והרכה, הנִכבסת במֵי גשמים בלבד ונתלית לייבוש רק בצל.

"אחר כך טחנה אותם בעלי ובמכתש, בחבטות רכות וסיבוביות, ומִדֵי פעם הפסיקה ומוללה את הגרגרים, ובדקה את מגעם בחוכמת אצבעותיה הזקנות, כי המאסאפאן אינו טעם בלבד, אלא גם מרקם, ותחושתו, בשעה שהוא מגלגל בין החך ללשון, חשובה לא פחות מטעמו. בלי להיזקק למאזניים שפכה כמות זהה של סוכר לסיר, הוסיפה לו מעט ממֵי השקדים והעמידה על האש. עתה נטלה את ידו של הילד ויחד יצאו מן המטבח כדי להרהר בהמסתו של הסוכר.

"דודוץ' יודעת לשוב אל תמיסת הסוכר ברגע שלפני הפונטו האמיתי… איש בזמנו צעקנו 'פונטו דה מאסאפאן!' ודודוץ' שופכת פנימה את השקדים הטחונים ומכבה את האש, מניחה את הסיר בחבטה על הרִצפה, כורעת ובכוח מערבבת ומערבבת ומערבבת ומניחה את המאסאפאן על השיִש להתקרר"

(עשו)

"זוג שאוהב באמת אף פעם לא אוכלים יותר מדי. אם תראה זוג במסעדה שאוכל יותר מדי, שתדע לך שהם שונאים, שהם רוצים להרוג אחד את השני באכילה, ובעיקר הם ממלאים את הבטן בשביל שיהיה להם תירוץ לא ללכת אחר כך ביחד למיטה"

(כימים אחדים)

"קמתי ממקומי, הרתחתי מים בסיר ופיצחתי שתי ביצים אל תוך כף ידי. פסקתי את אצבעותי והנחתי לחלבונים להחליק בינהן אל הכיור. ערבלתי וטרפתי את החלמונים עם הסוכר ועם היין.

"בלי לחדול אף לרגע הנחתי את הקערה על סיר המים הרותחים והמשכתי כך עוד שתי דקות. החלמונים התחממו, ספגו את היין ואת נוזליהם שלהם, הפכו לקציפה חלקה, ובבת אחת עלה ריחו העשיר של הזביונה באויר. כשסיימתי למצוץ את אצבעי, קמתי והחלקתי את לשוני על שיני העליונות מימין לשמאל ומשמאל לימין מתוק מתוק מתוק מתוק מתוק"

(כימים אחדים)

"הוא הניח את כיכר הלחם על קרש, שסילק ממנו את האבק בנשיפות-פה ובטפיחות-יד נמרצות והציב על שני פחים ריקים, חתך קצה אחד ונתנו לי - 'תאכל-תאכל, רפאל, תכרסם לך את הנשיקה בינתיים' - וחפר בבשר הלחם מחילה עמוקה. תחילה באצבעותיו ואחר-כך בטונבאר, האיזמל הרחב שלו. ואז, בקפדנות גדולה ובסדר קבוע, מילא את החלל שנוצר בלחם בפתותים של גבינה מלוחה, בפרוסות של עגבנייה טרייה, בחצאים של שיני שום, שחילץ מקליפתן בנגיעת פטיש שאין ערוך לעדינותה, בזיתים שחורים ובעלעלים של פטרוזיליה, שצמחו בכל מקום פנוי בחצרו. על כל זאת יצק מחצית הכוס שמן ירוק שהביא לו חברו אברהים, חג'אר ערבי אחד, חוצב מאבו-גוש.

"הוא עטף את כיכר הלחם המלאה בשעוונית דקה, פיתל ואטם את הקצוות בגומיות והניחה תחת לוח העץ, שעליו הוא יושב כל היום ומסתת. בכך החלה מלאכת ההכנה האמיתית של הסנדביץ'. תחת כובד גופו של הדוד אברהם נמעכו הלחם ותוכנו יחדיו, מיצי העגבנייה התערבו במליחותה של הגבינה, נמסכו בשמן הזית ובאדים הריחניים של הפטרוזליה והשום וחדרו לכל רווח וחלל בבשר הלחם.

"בצהריים, כשהגעתי לבקרו בשובי מבית-הספר, הודיע הדוד אברהם: 'הארוחה מוכנה', וקם באנחה מלוח-העץ שלו"

(בביתו במדבר)

"... מאותו יום התחיל אבא לאכול את הנקניק שלו בביתה של הרוצחת, והיא, מצדה, הוסיפה גם ירקות חתוכים, פרוסות של לחם לבן, בירה וחרדל, התבוננה בו כשאכל, שוחחה איתו שיחות של סתם, שמפריעות לספירת לעיסות ולהפרשת ידידנו הרוק, וקובעות את זמן הבליעה לפי התחביר והתוכן, ולא לפי סוג העמילנים.

"ויום אחד אמרה לו: 'הנקניקיות שאני עושה יותר טובות מהנקניקיות שאתה קונה'

"'תני לי לטעום', אמר אבא

"'הן עוד לא מוכנות, רק הבוקר מילאתי אותן', אמרה, 'אבל הריח של המילוי עוד נשאר אצלי בכף היד'"

(פונטנלה)

"כשסוף-סוף הרשתה לעצמה שחיתות שבועית אחת - כוסית של ליקר דרמבואי ביום שישי לפנות ערב, אחרי הבישולים ולפני הארוחה, ולפעמים את המעדן האהוב עליה, בשבת בבוקר - דג אנשובי אמיתי.

"דווקא היא, נצר לשושלת של אוכלי דג מלוח, ומי שהפליאה להכין דג כזה, אהבה מאוד את טעמו של האנשובי. בילדותנו לא קנתה אותו כי היה יקר מכפי יכולתנו, ובמקומו הביאה מן הצרכנייה של השיכון תחליף אנשובי בשפופרת פח צהובה עם פקק אדום. על פרוסת לחם דקה מרחה שכבה דקה, ועליה הניחה פרוסות דקיקות, כמעט שקופות של עגבנייה, ולפני שנגסה אמרה לנו בחשיבות מאונפפת ומשועשעת: "אנשואה", לאמור: אנחנו, המוז'יקים אוכלי סליודקה, בני האיכרים מנהלל, טועמים עכשיו אנשובי אמיתי בחצר מלך צרפת, היזהרו נא, ילדים, לא ללכלך את אברקי המשי וצווארוני המלמלה.

"עתה, כשכבר יכלה לקנות לה אנשובי אמיתי, היתה אוכלת אותו עם קפה שחור ופרוסת חלה, ונהנית, כדבריה, 'כמו שלושים חזירים' אבל לחכי הוא לא ערב כמו התחליף ההוא, כי עליו לא אמרה 'אנשואה'".

(הדבר היה ככה)

"את זוכרת את הפרוצדורה הזאת, של אירוח על כדור גבינה? אז כאן במושבה שלנו זה עוד נמשך.

"אם יש דבר יותר גרוע מפקאנם זה כדור גבינה, וגרועים ממנו כמה כדורי גבינה - אחד בטעם פלפל ואחד בטעם שומשום ואחד בטעם פפריקה ואחד בטעם בזיליקום, הכי נורא. קאזוס בלי, ורדה, עילה למלחמה"

(שתיים דובים)

"וכל הלילה אבא אפה, והעיר את אפרים בשבע, והראה לו עוגה בכלל לא יפה, בגודל של צמיג, ובערך באותו צבע...

"אמא של רחלי עם שטרודל בתבנית, ואמא של יעל עם טורטונים מסוכרים. אמא של מיכה עם בקלאווה ריחנית, אמא של יוסי עם עוגת שמרים ואמא של דני עם גבעת מרציפן. וכולם הסתכלו באבא של אפרים, עם כובע ועוגה שתפסה חצי שולחן.

"הגננת לקחה סכין והתחילה לטעום... ואז היא הגיעה לעוגה של אבא והסתכלה בתימהון. זה היה מאוד לא נעים. כמעט נשבר לה הסכין. 'רק רגע', אבא אמר, 'את העוגה שלי אני פורס לבד'.

"סכין הוא רק נגע, יצא ציפוי של שוקולד ומאמצע העוגה עשרים תותים עלו מיד. על השוליים הוא לחץ. מילוי מתוק משם קפץ. ואז לרוחב הוא חתך, וקרם ורוד עליו נשפך. מלפנים ומהצד, שושן סוכר פתאום פרח"

(אבא עושה בושות)