כמו שקורה בדרך כלל ביוון, גם סלוניקי תופסת אותך לא מוכן, ובדיוק ברגע שבו אתה מרגיש הכי מוכן שיש.
סמטת הטברנות הסמוכה לשוק, זאת שבכל עיר אחרת הייתה הופכת אוטומטית למלכודת תיירים מתמשכת? שם יחכה האוכל הכי טוב, והכי זול, שתמצאו. כן, כולל זמרים ובוזוקי. אינספור תיירים מסביב, אבל הכי רחוק ממלכודת.
ומה עם שוק האוכל החדש והמקורה, זה שראיתם כמוהו לכאורה בכל יעד שבו נחתתם, וזה שיש כמוהו גם בישראל? ובכן, Modiano Market אכן חדש ואכן שוק ואכן מקורה, אבל המחירים בו מצחיקים, המוכרים בו מחייכים, והיוגורט עם הדבש בפינה, ליד הגירוס, עדיין יכריח אתכם לשבת בלי שהתכוונתם לשבת, ולספוג.
כן, סלוניקי תופסת אותך לא מוכן. רחובות מחוספסים שבבת-אחת חותכים לסמטאות פוטוגניות, מלון רציני שמארח על הרופטופ שלו את מסיבת היין הכי נון-שאלאנטית והכי שיכורה, וגם חיים אורבניים מלאים שיודעים להעריך מה קורה חצי שעה מהם, מקסימום - חקלאות, ידיים, גאווה.
כשהכול מתחבר על הצלחת. סלוניקי
הנסיעה הקצרה לפאתי סלוניקי שמה מראה נוספת בחדר המדידות הפרטי שלך, חושפת את הגב, ואת עמוד השדרה, ומשפרת את היציבה באופן דרמטי.
אתה פוגש שם חקלאים ואנשי עמל, עובדי אדמה ופס ייצור, אבל מבין כמעט באופן מיידי שלא מדובר בקוריוז או במקצוענים שנתקעו עם המקצוע הלא נכון. להיפך. כאן עושים אוכל. וביוון, כמו ביוון, האנשים שעושים את האוכל מחייכים אליך בבוקר, וצוחקים איתך בערב, כשהאוזו נשפך.
שדות האורז באזור נשענים על טרגדיה סביבתית שיצרה הזדמנות חד-פעמית. לפני עשרות שנים היו כאן בעיקר מי ים, וכשאלה נסוגו, נוצרה על דלתת הנהרות מה שהיא כנראה הקרקע האידיאלית לגידול, רווית מליחות טבעית. התוצאה היא יותר מ-170 אלף טון בשנה, שהם כשני שלישים מסך ייצור האורז ביוון (ופחות מצריכת האורז השנתית בישראל כולה, למשל).
הם מכריזים על אורז בריא יותר, מתגאים בטעם ייחודי - בין היתר בשל אותם מלחים מהאדמה - במינרלים שמתווספים לאורז בשל התנאים הללו, בדרגת לובן גבוהה, עד כדי ברק מסוים שניתן להבחין בו במהלך הבישול, ובמעטפת המקצועית שמפרידה אותו מגידולים פופולריים דומים במזרח למשל.
המעטפת הזאת היא האיחוד האירופי, תכנית European Rice שלו, ו-Novacert LTD, שנועד ליישם הכול לכדי אורז יווני על מדפים, גם בישראל כמובן, כחלק מתכנית חוצת-מדינות, ורב-שנתית.
"מדובר בגידול שכפוף לפרוטוקולים המחמירים ביותר של האיחוד האירופי", הסבירה מריה נלמפנטי, ראש המחלקה שאחראית לקידום התכנית, תוך שהיא מדגישה את החיבור המיוחד (נדיר, למעשה, בטח בהשוואה למקומותינו) בין תשעה קואופרטיבים חקלאיים במדינה, בדרכם להתקדם יחד, "אנשים לא יודעים שיש אורז ביוון, ואנשים לא יודעים שיש שדות אורז מחוץ לסלוניקי, עד עכשיו".
החקלאים המקומיים והקואפרטיב שמקבץ אותם הם, באופן טבעי, בסיס הפעילות והרכיב שבלעדיו אין שרשרת כלל, שלא לדבר על ריזוטו.
סיור קצר בין מפעליהם חושף קשר חזק מאוד לאדמה, ואת אותה גאווה מובנת. Agrino, למשל, הוא עסק משפחתי קטן שנוסד ב-1955 והפך עם השנים למעצמת אורז שיודעת לאן היא הולכת, ובעיקר יודעת מאיפה היא באה. פס הייצר שלו כולל, בין היתר, פריכיות מעולות (כולל קומבינציות שוקולד לבן וקפה, ותיבולי אורגנו, קינמון, פיצה וברביקיו), קטניות, מוצרים מוכנים לאכילה (אורז "מקסיקני" מתובל, או אורז בסמטי), קולקציית ריזוטו חצי-מוכנה שמספקת מנה (ריזוטו ארבע גבינות, למשל, או ריזוטו זעפרן) וגם אורז כמובן. והרבה ממנו.
האריזות, אגב, כוללות קוד QR בולט שסריקתו מובילה לאזור הגידול של האורז, לחווה הספציפית שממנה הוא הגיע, ולשמות החקלאים. שקית נפתחת, מעגל נסגר.
הקשר הזה נחשף בחוזקו גם בחזרה לעיר, ותוך כדי ישיבה רעבה לארוחת ערב נהדרת ב-Akadimia Art Restaurant, מקום שחוגג אמנות מקומית, חלקאות מקומית, וחיים גלובליים.
השמש מזמן ירדה על השדות, והעיר מחבקת בחום את הלילה. "אתה נוסע ברחבי יוון, ותמיד מקבל רעיונות חדשים, אבל כשאני חוזר לכאן, אני יודע שזה הבית", תיאר הבעלים, "הקשר של סלוניקי והחקלאים שלה הוא חזק. בזכותם יש לנו כאן הכול, הכול. מה אדם צריך יותר, בעצם?".