כמי שגרה בלב אתר בניה תל אביבי, אבל חיה בעיר הזאת כבר 21 שנה ומאוהבת קשות, אני מרשה לעצמי להתמרמר מידי פעם על רעש, חפירות ומחירים בלתי אפשריים. אבל לפעמים יש רגעים כאלה של אושר, ושל שאפו קטן למקומות שבחיים לא הייתי חושבת שייצא מהם משהו.
כיכר גבעון למשל בגלגולה הקודם, מזכירה לי את מה שאמרה עליי המחנכת בכיתה י' "לא נראה לי שייצא ממך משהו". אז כמו שממני יצא בסוף משהו, גם הכיכר יצאה ממש טוב והיא אחד המקומות שהכי כיף לי לשבת בהם אחרי העבודה, לעשות פגישות של בין לבין. בסתיו כשלא חם שם רצח, היא פשוט מושלמת.
יש בה המון מקומות נפלאים לגנוב בהם יין או בירה ולא להתחייב על הוצאה גדולה מידי או אוכל גם כשלא ממש רעבים. הקונספט של ביס ליד הדרינק, או ארוחה ליד הדרינק כשבסך הכל רוצים רק לשתות בלי לרדת על כל המשכורת, הוא קטע ישראלי לחלוטין שמבינים רק כשנמצאים באירופה.
בפעם הקודמת ישבתי בבריקס בר יין מעולה שלא מעקם פרצוף כשלא מזמינים אוכל. שתיתי יין קפריסאי נהדר במחיר עלות ואפילו עפתי על בקבוק, אבל הפעם הייתי ממש חייבת לבכות לחבר על משהו, ואי אפשר לעשות את זה בבר או במסעדה או במקום שבו יזהו אותי לאחר מכן כיוצרת תוכן דרמטי.
הכי קז'ואל שיש
חיפשתי את המקום הכי קז'ואל שבו אפשר להיטמע בכיכר כאחת האדם, ומצאתי את אחיו הקטן של השניט - בר ומבשלת בירה מקומית. האח הקטן הוא הלאוטר. מקום לא מחייב שאפשר לשבת בו בחוץ ואפילו להביא אוכל ממקומות אחרים אם רוצים, יש בו 16 ברזים, 200 סוגי בירות קראפט מכל העולם בפחיות ובקבוקים, וגם תזקיקים של יוליוס ומזקקת מילק אנד האני, שמייצרים מהדורה מיוחדת בשבילם, למקרה שתזדקקו לבוסט נוסף של אלכוהול. תכלס אף פעם לא צריך תירוץ לזה.
בהתחלה אמרתי כמו אישה קלאסית שאני רוצה רק בירה ואין לי תיאבון ובלוז חגים וסתיו, אבל בסוף כמו גדולה וכמו ישראלית טיפוסית הזמנו צלחת גבינות (בגללי) ואז נגררנו להזמנה גדולה יותר מהתפריט המשותף עם השניט, אבל בגדול כל מדיניות המקום היא: Bring Your Own Food גם אם זה הצהריים שאמא שלכם שלחה לכם בקופסאות, גם אם זה כריך מושלם מ-B12 או בורקס מהמאפייה שעל רחוב הארבעה.
עוד בוואלה!
והמחירים ממש סבבה
שתינו בירה משוגעת של הופ חוליגנס מרומניה, אייל עם תה ירוק יפני שהכי אהבתי, אבל כולם היו בניי או בירותיי, כי יש להם טעמים נוספים שמגיעים בפחיות שעושות שמח בלב (23 שקלים בלבד). ואז כבר נגררתי לסשן טעימות (כי איך אפשר שלא) ויצאתי עם רכישה שווה בפחות ממחיר יציאה רגיל בתל אביב.
עוד משהו שתפס לי את העין והוא עניין המחירים, שאיך אומרים בתל אביבית? הם ממש ממש סבבה. מתחילה להימאס עליי העובדה שאני לא יכולה לסגור בילוי פשוט, עם דרינק אחד או גג שניים בלי לשלם לפחות 200 שקלים. נכון שדרינק על הבר זה יותר טוב מפסיכולוג ועדיין, לא צריך להשוות את התמחור.
זהירות! מנות גדולות
במסגרת שיטוטי וחיפושי אחרי מקום שאפשר לאכול ולשתות בו במחירים סבירים (לא קל למצוא אבל בהחלט יש), הגעתי ממש במקרה, ללא התערבות יח"צ כמו שאומרים, למקום בשם גווידו שנפתח לפני שבועיים בשדרות בן גוריון בדרך אל הים.
כמי שהתגוררה במשך עשור בפינה הזו של דיזנגוף בן גוריון, ראיתי הרבה מקומות טובים יותר ופחות באזור, ולאחרונה נפתחו שם כמה מקומות מעניינים כמו: תל א וין, ו-שה ויוי, ברי יין קולינריים שכבר כתבו עליהם בכל מקום. בפינה המערבית של השדרה פינת רחוב אמיל זולא, נפתחה מסעדה איטלקית אמריקאית שיושבת על חורבותיה של מה שהיתה פעם "השדרה", שהייתה ידועה בשניצל האימתני והטעים שלה. כשנכנסנו, המלצרית הזהירה שאמנם אנחנו בתל אביב אבל המנות מאד מאד גדולות, זה בסדר, היא אומרת את זה לכולם.
כוס יין נדיבה ב-14 שקלים? מתברר שזה אפשרי
כמה גדולות? זוכרים את המנות של פעם? פסטה וכדורי בשר בצלחת ענקית? בדיוק כאלה, ובדיוק מה שהייתי צריכה. אגב, כשאותה מלצרית מזגה לי יין היא אמרה: "אל תיבהלי אנחנו נדיבים" ומילאה לי כוס פינו גריג'יו שעלתה 14 שקלים!!.
מכיוון שבכל זאת באלכוהול עסקינן במדור הזה, תרשו לי להתעכב על השתייה (למרות שהאוכל ממש טעים ולא יקר): יוליוס אגסים, ג'ין, ברבן וטקילה במחיר של 21 שקלים. יינות הבית כאמור מוצעים במחיר 12 שקלים לכוס, בקבוק מונטפולצ'אנו לוגיה דל סול, 49 שקלים, ופינו גריג'יו פריני, 14 שקלים לכוס ו-55 לבקבוק. על כוס פרימיטיבו תשלמו 22 שקלים ועל כוס ואלפוליצ'לה 38. הכי זול שראיתי, ותקנו אותי אם אני טועה.
בשורה התחתונה, המקום אולי פתוח רק שבועיים, אבל אני ממש מקווה שהוא יצליח, ושהוא וחבריו מהצד השני של העיר ייתנו פייט הולם בעיקר בכל הנוגע למחירי אלכוהול בכלל ויין בפרט.