ראשונות בולטות הפנים. עיניים כמעט כבויות, מנוגדות לחלוטין לחדוות העשייה שיש במקומות האלה בדרך כלל, מנוגדות גם לאנרגיה הגועשת מסביב, רומזות - בעיקר למי שלא היה כאן בשבועות האחרונים, כל השאר לא צריכים שום רמז - על המתרחש.
אחר כך צצים הפרטים. פה מאוורר עם שלט "מרחב מוגן", כאן תמונה ממוסגרת של גולדה מאיר, כמעט צועקת "לא למדתם כלום". חיבוק קטן, חיבוק גדול, ילדים ואמהות, חברים וחברות. מכה, מהלומה של ממש, ועולם שמתאושש ממנה. לאט.
האוכל נוכח כמעט בכל פריים, אבל בניגוד גמור למתרחש במקומות האלה בשגרה, הוא אינו כוכב ההצגה. בקושי ניצב בהפקה הזאת. ובכל זאת, בלעדיו היא לא הייתה מתקיימת. היא וכל האנשים האלה. היא, כל האנשים האלה, ואנחנו גם.
חיים יוסף רגיל להיות זבוב על קירות המסעדות של ישראל. הוא אמנם "בחור גדול", כהגדרתו, אבל שנות הניסיון הרבות שלו, בצירוף מצלמה קטנה יחסית ושקטה יחסית, מולידות לרוב תמונות שלא היו יכולות לצאת אחרת.
ככה הוא מעדיף את זה. "כשאני נכנס למטבחים, אני עומד בצד ולא מפריע. לא מדבר עם הנוכחים ולא נותן להם להרגיש בנוכחות שלי, בניסיון להגיע למצב שהסיטואציה תהיה נאמנה למקור", תיאר, "מצלמה תמיד משנה את האנרגיה בחדר, אין מה לעשות, והדרך שלי להתמודד עם זה היא להפוך לטפט, לתת לדברים להיות, שלא יעשו לי הצגה ושלא יפזרו לי מלח מהגובה".
יוסף, בוגר המחלקה לצילום בבצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים, ליווה במשך שנים מסעדות מקומיות כחלק מפרויקט "8 שעות לסרוויס" שלו. הפורמט פשוט - מהבוקר ועד לארוחת הצוות במסעדה, תוך ניסיון תיעוד ריאליסטי, שחור-לבן, של מאחורי הקלעים שלה.
המלחמה תפסה את הפרויקט הזה, כמו את כולנו, מהגרון. "כל המטבח הישראלי קיבל איזה Shift, והלכתי עם זה", תיאר, "לקחתי את זה כדוקו, והיעדר הצבעים מנתק את האסתטיקה של היומיום, ומנתק את הזמן. זה כלי ידוע של צלמים, שנועד לטשטש את המציאות מעט, ולהעביר את הצופה למימד דמיוני טיפה, לחשוב מתי זה היה ואיך זה קרה".
מבחינתו, התקווה פשוטה. "שבמטבחים יוכלו יום אחד להסתכל על זה ולהגיד מה היה פה".
והיה פה.
הוא קרא לזה "8 שעות לסרוויס, גרסת 7 באוקטובר", ויצא לדרך. "בתחילת המלחמה הלכתי לבשל בעצמי עם אוראל קמחי, ופתאום קלטתי שהדבר הזה מתפתח, והתחלתי להגיע. קודם לאחים, ואז להתחקות אחר המקומות. הרבה ברגל, מצלמה על הכתף וממקום למקום, כמה שהצלחתי".
הוא הצליח, לפחות עד כה, לתעד 13 חמ"לים של אוכל וסיוע. סיוע לא רק החוצה, כי אם גם פנימה. "אני אבא לשתי ילדות קטנות, וזה היה מפלט בשבילי. שלוש-ארבע שעות בכל פעם להתאוורר ולאסוף את עצמי, להרגיש יעיל ולחזור אליהן עם אנרגיה, אחרת אתה כל היום עם הטלפון וכוסס ציפורניים".
בימים שהוא לא צילם, הוא בישל. בימים שהוא לא בישל, הוא הלך לצלם. התוצאה מרהיבה.
בהתחלה, תיאר, "כולם היו בהלם, וראיתי אנשים מתפרצים בבכי תוך כדי עבודה. אלה החברים שלי, אנשים שאני עובד איתם, אנשים שאני חי איתם ביומיום, ואי אפשר היה כמעט להכיל את זה".
הצילומים, שמשקפים כשבועיים וחצי של אותו הלם, מחוספסים מאוד, וכמעט דורשים אזהרת צפייה. אתה יודע בדיוק על מה חושבים הבשלנים, ומה בודקות האצבעות בטלפון במהלך ההפסקה הקצרה. אתה יודע הכול, כמו כולם, ואין לאן לנתב את הידע הזה.
התמונות - כמעט 90 במספר - עתידות להתאגד לכדי תערוכה תחת כנפי פורפוליו ביפו, והוא עצמו מחכה לקאמבק המבורך של דפוס בארי כדי להוציא במסגרתם ספר תואם, ויודע כבר שהסדרה תלך ותתרחב לחקלאי העוטף.
התכניות האלה מעלות סוף סוף חיוך, גם אם מינורי ושטוח. תקווה קטנה עולה גם ממה שנותר בו אחר כך, מחוץ לפריים. "אני תמיד זוכר שכשהייתי בשירות מילואים, אז כל הסגל והפיקוד היו מתל אביב. אני בעיר כבר 15 שנה, וכל הזמן הזה יש את הדיבור על המרחקים והפער והניתוק", שיחזר, "אבל בסוף, ובלי קלשיאות, הייתה כאן פעילות של 'תגידו מה שתרצו, אנחנו ניתן מה שאנחנו יכולים'. מין אמירה ותחושה של אחדות וחיבור".
הוא מתאר את השפים הכי טובים בישראל מאיישים פסים במטבח, "עושים קציצות ואורז ביחד, בחדווה ובפשטות שמקלפת את כל האג'נדות", ומתאר את הטעם שנותר מכל זה. "הכי בסיסי, הכי מנחם והכי טעים. זה יצא די מדהים".