נדירים המקרים שבהם חיילת בודדה הצליחה להשפיע כל כך על המתרחש בצבא כולו, ונדירים עוד יותר המקרים שבהם מדובר היה בחיילת שעדיין לא התגייסה, ולכן באופן רשמי היא אפילו לא טוראית צעירה, אבל זה בדיוק הסיפור של המלש"בית הזאת, נטולת הפז"ם. ובמובן מסוים, זה גם הסיפור של צה"ל כולו.
76 שנים של הגנה והתקפה, ותיכוניסטית שעומדת לעלות על מדים השנה מצליחה - בלי לדעת, אם כי היא בטוח קצת מודעת - להשפיע (בעקיפין אך באופן הכי מהותי שאפשר) על חיילי הסדיר והמילואים בגבולות ומעבר להן, ולשים רגל, גם אם מטפורית, עמוק בתוך רצועת עזה. בקטע הכי טוב שאפשר.
האמצעי? טיקטוק כמובן. ואמא גם. האמא שלה, והאמא של הלוחמים.
הכניסה לצריפין בבוקר יום חול מזכירה יותר מכל את הפורמט התעבורתי שמקבל את פני הנהגים בנתב"ג. אם כי, כמובן, הביקור הזה לא יסתיים בטיסה משמחת לחו"ל, אלא בדיוק להיפך. יש כמה נתיבים שמישהו איכשהו הצליח לארגן יחד לצוואר בקבוק רחב ובלתי יעיל כאחד, צוות גדול של חיילים ושומרים, וגם ש.ג אחד שיסיים את המשמרת הזאת בוודאות עם אלפי לוחיות רישוי חקוקות בזכרונו.
בפנים, מדובר כמובן בעיר גדולה שמחולקת לעיירות בינוניות, והן בתורן מחולקות לכפרים קטנים יותר. אתה נוסע ונוסע (ונוסע), פונה ומסתובב בכיכרות, מעיף מבט שמאלה וימינה ומתחיל כמעט באופן אוטומטי לחשב מ"ר, ואז קמ"ר, נדל"ן ואז תל"ג. איפשהו, מנחים אותך, אתה צריך להגיע לכביש ללא מוצא, שבסופו שלט אין כניסה, ועוד ש.ג. ברור.
נסיעה קצרה נוספת, ותקפיד בבקשה להגיע נגד כיוון התנועה, וההאנגרים נחשפים. יש ימ"חים משמעותיים יותר, עם ציוד ותחמושת ודברים נחוצים, אבל אנחנו בערוץ האוכל, אז הגענו לאן שחשוב באמת. תכל'ס, זה מה שחשוב באמת גם לחיילים, אבל אל תספרו לאף אחד.
שני אוטובוסים עמוסים במתנדבים מגיעים אף הם, פורקים החוצה עשרות אזרחים. המלחמה תפסה אותם בגיל הפחות נדרש ללחימה, אז הם תיעלו את הרוח החיובית הזאת לכדי עזרה במקום אחר. במקרה הזה, מעין פס ייצור מאולתר של ארגזי אוכל שבסופו של יום, מקסימום יומיים, ימצאו את עצמן מעבר לגבול.
אני מתקרב ומבין מהר מאוד שלא מדובר במנות קרב. יש בפנים חטיפים ורטבים, ממתקים וכל מיני דברים שצה"ל של פעם היה דוחה באמתלה של קרביות וקשיחות. כעת, עדיין קרבי ועדיין קשוח, הוא לא דוחה, אלא מחבק, ואפילו נותן לקופסאות האלה שם ראוי - "לחם אבירים".
"לָכֵן, שָׁמַע יְהוָה וַיִּתְעַבָּר:
וְאֵשׁ, נִשְּׂקָה בְיַעֲקֹב; וְגַם-אַף, עָלָה בְיִשְׂרָאֵל.
כִּי לֹא הֶאֱמִינוּ, בֵּאלֹהִים; וְלֹא בָטְחוּ, בִּישׁוּעָתוֹ.
וַיְצַו שְׁחָקִים מִמָּעַל; וְדַלְתֵי שָׁמַיִם פָּתָח.
וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן לֶאֱכֹל; וּדְגַן-שָׁמַיִם, נָתַן לָמוֹ.
לֶחֶם אַבִּירִים, אָכַל אִישׁ; צֵידָה שָׁלַח לָהֶם לָשֹׂבַע"
(תהילים, פרק ע"ח)
העניין הוא שכאן, זה לא דלתות שמיים. זה הרבה יותר מסובך.
סגן-אלוף תמיר שונם, ראש ענף מזון בצבא, התעורר כמו כולם באותה שבת אומללה, והתחיל להבין מהר מאוד, עם צלצול הטלפונים, מה מתרחש ומה נדרש ממנו. הוא נפרד באשקלון מרעייתו וארבע בנותיו, והגיע במהירות ליישם את מה שתפקידו דורש בשעת החירום הכי חירומית של מתכונת החירום שאליה אף אחד לא רצה להגיע.
"עברנו באופן חד ומהיר מאוד מהשגרה שלנו", סיפר, "ממחסן שקט וקצת מפוהק למערכת אינטנסיבית במלוא היקפיה, כולל מלאי שהצבא מחזיק בשגרה אצל ספקים, בדיוק למקרים כאלה".
הוא מתאר סוויץ' לעבודה של 24-7, מונה מיליון וחצי מנות קרב שיוצרו בשבועיים הראשונים בלבד, ומספר כיצד מפעלים אזרחיים נאלצו לשתף פעולה, להשבית קווי ייצור ולהירתם למאמץ. והמשפחה בבית? "אין לנו פריבילגיה להתפנק, הן מחזיקות מעמד".
יחד איתו מגיעה סגן-אלוף אורטל אדרי, ראש תחום השברת מזון בצה"ל, מלשון השביר (מכר מזון), אם כי ההגדרה שלה עדיפה, וכנראה יותר קולעת. "אפשר להגיד שאני שר האוצר של האוכל בצבא". לקחנו.
אדרי היא אמא לשני ילדים, שאחת מהן היא אותה מלש"בית מיתולוגית, וכאן הכול מתחבר לכדי צומת של צבא וקהילה, חברה ומשפחה. "את כל ההשראה שלי אני לוקחת מהילדים, איך אפשר אחרת? היא מראה לי הכול, מה רץ ברשתות החברתיות ומה הולך, איזה תגובות ומה הבקשות", הסבירה, "וכל מה שהיא לא מראה לי, אני מקבלת דרך פניות, דרכה ובכלל. אני חיה מטיקטוק ומסושיאל. אין ברירה, וזה לא דבר רע. להיפך".
והטיקטוק, אם במקרה פיספסתם, גועש.
"ירדנו לשטח עוד לפני הכניסה הקרקעית לתוך עזה, ודיברנו עם כולם", הסבירה את התהליך, "ומהר מאוד התחלנו לעשות התאמות. הבנו שמנת הקרב לא יכולה לעמוד לבד, ותוך כדי לחימה המשכנו לאפיין כל הזמן, על פי צורך שנבע מהשטח".
ההתאמות האלה, בניגוד למה שכנראה מצופה מצבא גדול כל כך ומסורבל כל כך, כמעט מהממות, בטח עבור מי שלחם בעבר במבצעים ובמלחמות, וזוכה כעת להשוות. אחרים, לרבות קשישים כמוני, מביטים על הנעשה ועדיין לא מצליחים לעכל מה הולך פה, בטח לא את העובדה שאני מכסה את הנושא מזווית של אוכל.
"אירגנו להם מה שנקרא 'מנת בוסט'. יש בה מסטיקים כי אנחנו יודעים שהם לא מצחצחים שיניים, ג'ל אנרגיה, חטיפי אנרגיה ומשקאות אנרגיה, כי נמאס להם מהמים והם רצו טיפה מתוק", תיארה אדרי, "הכנסנו חלב עמיד עם קורנפלקס, ערכות חנוכה עם מרשמלו ונרות, דונאטס וסופגניות כמובן, וגם ערכה לשבת, ששמנו בה חלות, מאפים, מתוקים וקליק. ממתקים, זה חובה".
מה עוד? חטיפים ומנות חמות, טורטיות, עוגיות אוריאו, קופסאות אישיות של דגני עוגי, סלט טונה מוכן לאכילה וטחינה גולמית, ירקות ננסיים וקלחי תירס, מנות לצליאקים וערכות נטולות גלוטן, מנות קרב טבעוניות וגם - לצער כולם - בקבוקי מים להלוויות.
היא מונה ופורטת בעיניים נוצצות, אבל לא מגאווה ומרהב, אלא מתוך תחושה אמיתית של דאגה, ושל שליחות לסייע ללוחמים בשעותיהם הקשות. כך, היא מוציאה החוצה את הפיתוח האחרון שהוא "סיר בר" - ערכת גזיה חד פעמית עם סיר אלומיניום, שמגיע בצירוף תבשילים מהירים ובקבוקי מים. "שיהיה ניחוח של בית, משהו שמתבשל. זה עושה את כל ההבדל", הסבירה.
רגע השיא שלה, לפחות נכון לזמן השיחה שלנו, היה כמובן שניצל חלה. הרי לא חשבתם שהמנה הזאת לא תמצא דרך להגיח גם לתוך המלחמה, נכון? "זאת הייתה ממש פריצת דרך עבורינו", תיארה, "הצלחנו להכין כריכים חמים, נכנסנו ביום שישי והגענו עד ללוחמים התשושים. יש להם אנרגיות אדירות וכוח נפשי אדיר, והם יודעים להוקיר תודה. בסוף, אתה רואה אותם עושים קידוש בתוך הנמר ואין יותר מרגש מזה. מבחינתנו, מגיע להם הכול וכשאתה רואה שמה שהתכוונת אכן קורה היו קפיצות שמחה באוויר".
הטירוף נמשך גם כשהלוחמים יוצאים מעזה להתרעננות, מן הסתם, אז מתנפלים עליהם עם "חיבוק חם" ועמוס אוכל - ארוחת המבורגר, ימים ארוכים של בוקר-צהריים-ערב, בופה עשיר, עמדת בריסטה מקצועית ומישהו שמכין ופל בלגי, צ'ורוס, חביתות בהזמנה, בורקס פינוקים, וצהריים שמזכיר את בית אמא. כל אמא. בערב, הפורמט הוא בדרך כלל על האש, "לתת להם אווירה חמה, עם החבר'ה", כהגדרתה, "הלב שלנו איתם, כשהם בפנים וכשהם יוצאים".
שונם ואדרי אינם מנותקים. הם שמעו את הביקורת על ימי ההתארגנות הראשונים וראו את מערך התמיכה האדיר של מסעדות ישראל. ובכל זאת, הם מתעקשים, "לא היו חוסרים". אני מוודא ששמעתי טוב. "לא היו, להיפך, היה אפילו עודף, נאלצנו להשמיד אוכל".
לדבריהם, "כל הודעה נבדקת, ובסוף אתה יוצר קשר עם בן אדם בשטח, ומבין שלא היה חסר אוכל, אלא היה חסר סלמון מסוים שמישהו אחר קיבל, כמו שבאחד הסיורים שלנו רדף אחרינו חייל וביקש עוגיות מסוימות. תראה, אין לך שליטה על תרומות, ואנשים בסופו של דבר רק רצו לעשות טוב ולהיות שותפים. זה היה החיבוק של האזרחים, אבל צה"ל עובד כאילו אין תרומות, מקצה לקצה, זאת המשימה שלנו".
הם מסרבים לחשוף מספרים, אבל מדברים על "כלכלת מלחמה". כשאני מנדנד, הם עוצרים את המונה על "מיליונים" מעט עמום. "אין ספק שאנחנו פועלים ליצור צריכה מבוקרת ומשתדלים מאוד לנהל את זה בתבונה", הדגישו.
התבונה והבקרה, כמו גם שיקול הדעת, הם חלק מהותי בדיאלוג עם תזונאיות ("הורידו לנו כמויות של דברים לא בריאים, יש התנגשות אדירה בין מה שנכון לאכול שם ובין הצורך לפנק"), עם מילואימניקים ("הם יודעים מה היה בעבר, ואומרים שאין יותר טוב מזה") ובעיקר עם ההורים המדואגים בבית. "האוכל לא נועד רק להשביע, אלא לנחם ולרפא", סיפרו, "אנחנו פתוחים לרעיונות והצעות ונמנעים מקיבעון, ומאוד רוצים להרגיע את המשפחות. בסוף, כל הלוחמים הם גם הילדים שלנו".