אחד הדברים היפים ביותר בפרויקט "לגימה של שקמה", היוזמה המשותפת לוואלה ולחברת CBC ישראל לליווי ושיקום הפאבים ביישובי העוטף, הרי זה רק בכך שבכל פעם הוא מביא אותנו לסף ריגוש חדש: להיכנס לגרין פאב בקיבוץ ניר עם, היה כמו להיכנס לקפסולה של זמן, כאילו הקפיא מישהו בלחיצת כפתור את ההתרחשות מסביב ויצא להפסקה של יותר מעשרה חודשים.
יש משהו מהפנט בשקט ששורר בפאב, קצת כמו לגלות בחפירה ארכיאולוגית ממצא שהשתמר בשלמותו - עד שכמעט מפתה לחשוב שמצאנו שריד היסטורי עתיק יומין ולא, למרבה הצער, עדות עצובה להיסטוריה בת זמננו.
קל לפלס את הדרך בין הצמחים שגדלו פרא ואחר כל התייבשו לאורך שביל הכניסה ולדמיין אותם ירוקים, מסודרים ומוארים בשלל אורות, כפי שהיה כאן לפנים, עד לא מזמן - ועם זאת בעידן אחר, בעולם אחר, בחיים אחרים...
קל להשקיף אל החלל הפנימי האפל, שבתוכו נערמו כיסאות ושולחנות, לגשש במקררים שנדמו, מבעד לקורי העכביש, אחרי הבקבוקים שבפנים - ולדמיין את המקום הזה הומה אדם, שמח, שטוף בתמהיל של חברות, אהבה, דיבורים שמנסים להאפיל על המוזיקה, מילים אינטימיות שנלחשות אחרי כמה דרינקים.
מדהים שאפשר לחוש כך וייב שלא הייתי חלק ממנו מעולם - להביט בטבע מעשה ידי אדם הזה ולדמות את צוות המלצרים עם כוסות של בירה בידיו, מנות של אוכל שנטרפות על ידי מי שהשתייה עוררה אצלו את התיאבון, לראות את ההוא ששר עם המוזיקה, את ההיא שרוקדת, את מי שהתעוררה אהבה בליבו ואת מי ששותה כדי לשכוח משברון לב. כמי שמכור לדינמיקה של פאבים, כל מקום ואופיו הייחודי, קל להבחין שלמקום הזה יש אופי גם כשהוא עומד סגור, חשוך, שומם וחרב.
הסוסים אכלו את הבר
שחר ואיתי, הבעלים, מסתובבים בין החללים השונים, פנים וחוץ, בארשת פנים שחיוכים ולחלוחית בזווית העין משמשים בה בערבוביה: אחרי כל כך הרבה חודשים, כמעט שנה, שאותה העבירו בתל אביב, רחוקה בקושי שעה וקצת של נסיעה, אבל מהשקט של ניר עם נראית כמו יקום מקביל. נראה שכל מה שהם רוצים הוא להתייחד קצת מחדש עם המקום שנאלצו לעזוב, לשתוק כמה דקות עם הקירות הזועקים ורק אז לחשוב מאיפה מתחילים.
מאיפה מתחילים לטפס בחזרה למעלה? מהפינוי, מהניקוי, מהחידוש, מהפרידה, מהחצר שהייתה גאוותם, כמעט נוגעת בחצר שבה מהלכים סוסים.
"כאן היינו חייבים לבנות גדר, כי הסוסים אכלו לנו את הבר", הם מצביעים על מעקה החצר שמשקיפה אל האינסוף, כמו שיש רק בנגב, משקיפה אל עבר של שלווה גדולה, אל הווה שהתהפך בן רגע ואל עתיד שרק עתה מתחיל ללבוש צורה, עד שגם מי שאמורים לחיות בו, מעדיפים לקחת אותו שלב אחרי שלב, לגשש בזהירות, להסתגל - ורק אחר כך לתכנן.
קהילת ניר עם שבה ברובה לקיבוצה. באותה שבת היה לה מזל, הכל כמובן בהשוואה ליישובים וקיבוצים אחרים. הכל יחסי. כ-20% מאוכלוסיית הקיבוץ טרם שבה. כמה ממנה ישוב וכמה עזב לצמיתות, עוד לא ברור.
להכיר את אנשי הנגב
בינתיים משתדלים לא לחשוב יותר מדי אלא להתרגל מחדש למקום כה מוכר ועם זאת זר - להסביר לילדים שה"בומים" הם של צה"ל. לענות על שאלות שבלתי אפשרי לענות עליהן, כמו "מה יקרה אם יבואו מחבלים?".
בניגוד לקיבוצים אחרים, פה אין אנדרטאות, פה נתקלו המחבלים בכוח גולני בדרך אל הקיבוץ, אחר כך בכוח של משמר הגבול, וביחד עם הגנה היקפית שיזמה הרבש"צית ענבל ליברמן, היה הקיבוץ ערוך לקדם את פני הרעה והמחבלים לא הצליחו לחדור לשטחו. גם בקיבוץ מודים שלצד המוכנות והגבורה, היה כאן גם מזל - מהסיפורים האלה שאין ישראלי שלא שמע באחד עשר החודשים האחרונים, הסיפורים שעוד נשמע.
חם מאוד בצהריים של שלהי אוגוסט בניר עם, אבל בניגוד ליישובים אחרים שבהם הפכו פינות חמד לפינות הנצחה, אפשר לפחות לנשום את האוויר. גם זה משהו, בעצם המון, במדרג הפנימי של יישובי העוטף.
ההיכרות שלנו עם איתי ושחר היא שטחית ועמוקה בו זמנית - שטחית כי היא מבוססת על שלושה-ארבעה מפגשים, שנערכו סביב המסע המשותף שאליו יצאנו - "לגימה של שקמה" לליווי וחידוש הפאבים ביישובי העוטף, יוזמה משותפת של וואלה ו-CBC ישראל.
עמוקה, כי אצל אנשי הנגב, כבר למדנו, אין מחסומים. הם לא מדברים הרבה, אבל כשהם כן מדברים, זה בלי פילטרים, כל מילה מספקת הצצה אל הלב - וזה של שחר ואיתי, אם לשפוט, מלא גם בשמחה וגם בכאב, גם בתקווה וגם בדאגה.
את הדאגות תצטרך להרגיע מדינת ישראל, אנחנו פה בשביל התקווה, או במילים אחרות: איך נשתלב במאמץ הבנייה-מחדש, לקראת הפתיחה?
לגייס את הצוות
קודם כל מנסים להתכנס ללוח זמנים. כאנשי משפחה, החובה הראשונית שלהם היא לבית ולילדים - עד שתחל שנת הלימודים. במקביל צריך לבנות מחדש את הצוות: 40 עובדים(!) מנתה משפחת הגרין פאב ערב ה-7 באוקטובר. כמה מהם יחזרו? חלק בוודאי שכן, אחרים יצטרכו לגייס מחדש - כך שאם אתם גרים בקרבת מקום ומחפשים עבודה שמתאימה לצעירים ולסטודנטים בסביבה, הנה - ננצל את הבמה הזאת גם כדי להוליך את הבשורה, תשאלו בגרין פאב בניר עם, נראה לנו שכיף אתם.
אחר כך יצטרכו לפנות, לנקות, לסדר, להשמיש, להחליף ישן בחדש ו... זאת הסיבה שגם אחרי שיפתחו, הם יעשו זאת להרצה, לחברים וקרובים, למעגל הקרוב יותר: "יש לנו מחויבות ללקוחות שזוכרים אותנו כמקום עם סטנדרטים גבוהים", מסביר איתי את המהלך.
דבר אחד אי אפשר לפנות, את הזיכרונות - ולכן בעוד הם מתלבטים באשר לדרך המיטבית לשיפוץ ושיקום המקום, דבר אחד כבר נקבע מראש: פינת חמד בחצר תוקדש לזכרו של יובל סולומון ז"ל, שחגג בגרין פאב את יום הולדתו, עד השעות הקטנות של הלילה שבין ה-6 ל-7 באוקטובר, ונרצח כעבור שעות אחדות בכפר עזה.
אנחנו נושמים עמוק ומחפשים עוד נקודות מפגש בין "לגימה של שקמה" לפאב, למשל בחידוש מערכת הסאונד במקום, אולי בשיפוץ הדק מהעץ ואולי... רגע, סבלנות, ביקור ראשון במקום שהוא ביתך אחרי יותר מעשרה חודשים דורש אורך רוח. ניתן להם לנשום דקה, לפני שנסתער בכל הכוח.
דבר אחד בטוח: בגרין פאב עוד תשמע מוזיקה, עוד תימזג בירה, עוד יצאו מנות מהמטבח, עוד יהיו הופעות, עוד יהיו אהבות. כי ככה זה במקומות שמכורים לחיים, הצחוק והביחד הוא הניצחון האמיתי.