הסוד המפתיע שמסתתר בפאב הכי קרוב לעזה

"לגימה של שקמה", הפרויקט לשיקום ותמיכה בפאבים ביישובי העוטף, רווי ברגעים מרגשים, כאלה שלצד חיוכים רחבים מעלים גם מחנק בגרון. אלא שאפילו בתוך כל הרגעים והאנשים שנוטעים המון תקווה בכל העושים במלאכה, המפגש עם מיכה ביטון הוא מיוחד, אולי כי הוא אף פעם לא מפסיק לחלום.

הוא לא התבייש לחלום כשהיה הרוח החיה מאחורי הקמת פאב "הגן" בנתיב העשרה, הוא לא הפסיק לחלום על המחר, אפילו כשהחלום הפך לסיוט של ה-7 באוקטובר, בו איבד היישוב הקטן ארבעה מחבריו, שנפלו על הגנתו ועל כל החלומות הללו פרושה המוזיקה שלו, בקולו הרך ובנגינה על הגיטרה האקוסטית שמלווה אותו לכל מקום.

אפשר לספר עוד על מיכה, יליד שדרות במקור ותושב נתיב העשרה בהווה, אבל קודם כל קצת על "המסביב": "לגימה של שקמה", לשיקום הפאבים ביישובי בעוטף, נולד במסדרונות מערכת וואלה וזכה לליווי של חברת CBC ישראל (החברה המרכזית לייצור משקאות), כבר מתחילת הדרך.

המותג שנבחר ללוות את הפרויקט הוא שקמה, בירת קראפט ישראלית שיש לה קשר ישיר להיסטוריה בת אלפי השנים של ייצור בירה בארץ ישראל - אך גם לתעשייה חלוצית בת זמננו: היא מיוצרת באשקלון, מרחק קצר מנתיב העשרה, המושב הדרומי ביותר של המועצה האזורית חוף אשקלון.

את מיכה ביטון הכרנו כבר בימים הראשונים של המסע, רק כדי ללמוד שהפאב כבר שופץ כהלכה בידיהם האמונות של אנשי היישוב. "אז איך נוכל בכל זאת לעזור?" שאלנו - ומיכה השיב שתמיד חלם על תאורה הולמת לבמה שבחוץ, אחרי הכל, המקום, לדבריו, לא הוקם רק כפאב שאליו באים כדי ללגום, אלא כמעין מרכז קהילתי, כזה שאליו באים גם כדי לראות הופעות, לשמוע הרצאות לדבר ולהיפגש.

מאחר שבפאבים אנחנו דווקא מבינים, אבל בתאורה קצת פחות, פנינו אל המומחים: בהתחלה ליוסי אדיזס, יועץ התאורה של וואלה, שנרתם באהבה למשימה וחיבר אותנו לגל בכר, מחברת "א.ב אלקטרוניקה".

מאז ה-7 באוקטובר פועלים בכר והחברה לאספקת פתרונות תאורה עבור כיתות כוננות, אפילו עבור יחידות שונות בצה"ל.

גל לא היסס לשנייה: "החיבור שלי למקום, מעבר לכך שזה חבל ארץ מדהים ביופיו, הוא שאני במקור מהתנועה הקיבוצית, ככה שאני מרגיש כאילו אני מכיר אישית כל אחד כאן" הוא מסביר ומוסיף: "האנשים פה לומדים לחייך מחדש - וכיף לעזור להם לעשות את זה. התאורה תוסיף להם צבע לחיים ואני מקווה שיבואו ליהנות, להשתחרר, לצחוק ולשיר ביחד - זה המעט שאפשר לעשות".

ללמוד לחייך מחדש זה בדיוק מה שעושים בקהילה הקטנה והמגובשת של נתיב העשרה. את שאירע כאן לפני שנה, אי אפשר לשכוח. מיכה מעביר יד רועדת על תמונות שמתעדות את המקום: "הנה אורן, הנה עמית" הוא ממלמל כשהוא מביט בתמונות בהתרגשות.

בקרבות שהתחוללו על הגנת היישוב באותה שבת, נפלו האחים יגאל ועמית וקס, אורן שטרן ודני וובק - ושמותיהם יהיו נצורים לנצח בזיכרון החיים, אבל כמו שמסביר מיכה: "נשתה לכבודם כי הם היו רוצים שנשתה, אבל ראשנו לא ייפול: התאורה החדשה תסייע לכך שכאשר כולם יחזרו לגור כאן, הפאב יהפוך למקור של כוח, של חוסן. נזכור את האסון הכבד, את החברים שאיבדנו, ובעזרת השם נקדים להם את הערב הראשון".

מתי זה יקרה? עוד מוקדם לדעת, שכן נתיב העשרה כיום הוא יישוב חצוי - חלק מתושביו שבו לבתיהם, אחרים מחכים לסוף המלחמה (הן רק בשבוע שבו ביקרנו במקום נשמעה בו התראת "צבע אדום").

הפאב הקהילתי, שהעלה אבק ונזקק לשיפוץ, שוקם בעזרת התנדבות של החברים ובעזרה של CBC ישראל (החברה המרכזית לייצור משקאות), שתרמה מקררים חדשים, החליפה ציוד שהתבלה וחידשה את האספקה למקום, שפתוח בחודשים האחרונים ערב אחד בשבוע, בימי חמישי. מי הלקוחות כרגע? תושבים שהחליטו לשוב לבתיהם וחברי כיתת הכוננות ששומרים על נתיב העשרה.

מכיוון שכך, התאורה שהקימה חברת א.ב אלקטרוניקה תאופסן לקראת גשמי החורף, אבל רק מתוך תקווה גדולה ואפילו אמונה שעד לאביב תתאפשר חזרת כלל הקהילה לביתה ואפשר יהיה לקיים הופעות על הבמה החיצונית - או כמו שמסכם מיכה: "אין כמו מוזיקה לשעות צער ולשעות של שמחה. כשהמלחמה תסתיים ונשוב הביתה, יבואו לכאן האומנים הכי גדולים בארץ ואת כולם נקבל באהבה".