לה מעלה המקסיקנית פועלת בקריית המלאכה של דרום תל אביב עוד בטרם הפך למרכז בילוי שוקק יחסית. היא מציעה אופציה מהסוג השכיח פחות בעיר - מקום מצועצע מאוד בעיצובו, הומה, ממש לא אינטימי, שמח מאוד ובעיקר כזה שלא מתייחס לעצמו בשום מידה של רצינות.
לכל ביקורות האוכל של אבי אפרתי
צוהל שם, פשוט ובסיסי שם, בלתי אנין במוצהר וגם לא יקר. בביקורי האחרון פה, ב-2019, האוכל עמד בסטנדרטים. שום דבר מיוחד קולינרית אמנם, אבל הכול, או לפחות הרוב, היה די אחלה. ומכיוון שמדובר במקום פופולרי, חשבתי שכדאי יהיה לתהות על קנקנו נכון לעכשיו.
מלא בלה מעלה, כבר משעה מוקדמת יחסית של אמצע השבוע. ושמח שם. אווירת נון-שאלאנט קלילה ומשוחררת, הרבה אלכוהול ושולחנות שיותר משהם מגיעים לשבת כדי להעביר שם ערב, מגיעים כדי לתדלק קצת שתייה, לנשנש דבר או שניים ולהמשיך.
בתפריט החשודים המיידיים בהקשרי מסעדה-מזללה מקסיקנית - טאקוס, צ'ילי קון קרנה וחברים, בצירוף קצת הרחבות. זה לא מקום שמתעקש על נאמנות עיוורת למקור; יותר כזה שיוצא מתוכו עם מעט אדפטציות מקומיות.
התחלנו עם סביצ'ה דג ים (61 שקלים) וטאקו קרנה (42) לצד מרגריטת הבית טאקי פפי (50).
במנת הסביצ'ה היו קוביות מוסר ים עם מנגו, צ'ילי, בצל סגול, שעועית שחורה וכוסברה. היא הוגשה עם נאצ'וס וצ'יפס. זו הייתה מנה שבצומת הדרכים בין הפשוט לפשטני בחרה באפשרות השנייה. פשוט מדי, בסיסי מדי, עמוס מדי בבצל ולא מאוד משכנע.
במנת הטאקו קרנה היו נתחי אסאדו אונטריב, אוסובוקו ושפונדרה בבישול ארוך ביין אדום, תפוזים וירקות שורש, לצד סלסה רוחה, בצל, צ'ילי וכוסברה. היא הייתה מבאסת פחות מקודמתה. בתבשיל היו טעמים אפלים משהו, פרי תיבול שהחזיק אותו נכון. לא באמת מנה מצטיינת אבל ציון בסדר בהחלט מגיע לה.
במרגריטה היו טקילה לונה אזול בלאנקו, סירופ אנצ'ו ביתי וליים. היא לא עמדה בשום סטנדרט מינימלי של קוקטייל תל אביבי סביר. יותר מדי סירופ מתוק, פחות מדי טקילה ותחושה כללית של דרינק מיושן וארכאי, להבדיל ממרגריטה עדכנית ומקצועית.
זו הייתה פתיחה מעט מבאסת שחשפה בעיקר תחושה של רפיון-מה במטבח ובבר. לא כך זכרתי את לה מעלה מביקורי הקודם בה. קיוויתי לטוב קצת יותר בסט ההמשך, שכלל צ'ילי קון קרנה (76) ופולנטה של מאר (88). משהו, אולי, ירגיש אסוף ואיכותי יותר, פיללתי.
במנת הצ'ילי היו תבשיל בקר פיקנטי, שעועית, פלפלים ותירס על אורז עם צ'דר, שמנת חמוצה וקריספי טורטיה. הוא לא היה גרוע. הוא גם לא היה טוב. יותר מכל עברה ממנו בנאליה. זה לא שאוכלים כאן כל כך הרבה צ'ילי קון קרנה בכל מקום. דווקא בגלל זה, הציפייה היא שבמנה המקסיקנית (ויש שיאמרו הטקס-מקס) השגורה כל כך יהיה מגע כלשהו של ייחוד, של מצוינות או לכל הפחות סתם איכות. זו הרגישה מנה גנרית של בר אוכל, רחוק מאד מיצירת מקור, וזה ציער.
במנת הפולנטה דל מאר היו שרימפס עם שום וצ'ילי צרובים על הפלנצ'ה, מוגשים על פולנטה עם תירס. הפולנטה הייתה עשויה טוב. לא חשבנו שהשרימפס יהיו טריים מליגת העל. ניחשנו שיגיעו מהפשרה, קפואים במקור. קיווינו שיטפלו בהם כמו שצריך. זה לא שמקום שיודע לטפל כמו שצריך בשרימפס מופשרים מצליח להעלים את מקורם, אבל כשעושים זאת נכון אפשר למצוא בכל זאת איזה חן בטעם. כאן הרגישו את כל מה שבעייתי בהם. הם היו צמיגיים, נטולי עסיס, מבאסים ממש.
לקינוח חלקנו לה מעלה בי (38), שזה מלבי קוקוס עם סירופ פירות יער ושקדים קלויים. לא בדיוק קלסיקה מקסיקנית אבל למי זה ממש משנה אם מדובר היה בקינוח טוב. אז זהו, שלא. הוא היה גרוע בכל ממד אפשרי - מרקם, מקדם מתיקות ועוד - וקרן טעמים של פס ייצור בסרט נע, להבדיל מעבודת מקור כלשהי. בארוחה הלא ממש טובה הזו, מדובר היה במנה הגרועה מכולן.
אז איך היה? לא טוב, אבל ממש.
המקום שהסתמן פעם כלא יומרני, אבל מרפרר בתבונה ממזרית אל החינניות הקולינרית, התגלה כמי שאיבד את הממד הזה לגמרי. נכון שלא יקר כאן. האוכל המתואר ברשימה זו עלה 305 שקלים לפני שתייה ושירות. וברוב המקומות בתל אביב משלמים הרבה יותר על לא המון. האם זה מוריד ממד ממידת החומרה בהתייחס לאוכל הלא מאוד מוצלח שאכלנו? בעיניי לא ממש.
משהו בארוחה הזו הרגיש ישן, מיושן, לא מוקפד, של פס יצור לא משכנע, ועורר אסוציאציות ניינטיז מביכות. רוצים לאכול לא טוב ב-300 שקל כולל שתי ראשונות, שתי עיקריות וקינוח? לה מעלה היא המקום בשבילכם. רוצים לאכול קצת יותר טוב? שם, נכון לכרגע, אין את זה. ומכיוון שבעבר כן היה, צריך לדבר על מקצה שיפורים מתבקש. משהו שם לא מוחזק כלל כרגע ומשווע להשקעה מחודשת במטבח.
לה מעלה, שביל המרץ 5, תל אביב, 03-6823486