היי שלום, סטארבקס

את כוס הסטארבקס הראשונה שתיתי בנמל התעופה בניו יורק, רגע אחרי שנחתנו שם, ורגע לפני שביררנו איך, לעזאזל, מגיעים מכאן לעיר. לא הייתי מוכרחה קפה אחרי מיליון שעות טיסה, כמו שהייתי מוכרחה לטעום מהסטארבקס הזה, שבטעות חשבתי שהוא הניו יורקיות בהתגלמותה. עמית, שגר פעם בניו יורק, חזר ודיבר על סטארבקס, הקפה המעולה ובתי הקפה המקסימים והנוחים, שאנשים יושבים בהם שעות על גבי שעות, קוראים ספרים עבי כרס ומתקתקים על מחשבים נישאים, וזה עוד בימים שמחשב נישא היה בחזקת הטלפון הסלולרי שהופיע, מעשה נבואה, ב"שלושים וחמישה במאי".

הסטארבקס הראשון- טול, לאטה, סקימד מילק - היה יקר, מר ומעט דלוח. אחר כך, בסטארבקסים בניו יורק גופא, ראיתי את האנשים היפים והעסוקים של העיר, יושבים בתוך בית קפה יפה ועסוק גם הוא, וממשיכים להיות עסוקים במה שבוודאי עסקו בו כל היום. כאילו הם באו לסטארבקס, כל סטארבקס, רק כדי להיות לבד, עם אנשים כמוהם.
מול כל המנוחה הקדחתנית בסטארבקס, למדתי להתלבט בצד ורק אז לגשת להזמין. הקפה לא נעשה יותר טעים.
בארץ, הסיפור בינינו היה אחר. אחרי רבבות כוסות קפה ותהליך חינוך מחדש בידיהם הקשוחות של אילנ'ס, ג'ו ואחרים, סטארבקס כבר לא עשתה עלי רושם כביר כל כך. יראה כבר היתה לחלוטין מחוץ לעסק. עדיין היה שם יקר, כמו בכל הרשתות הזרות, והאוכל לא היה מפעים, אבל היה שם הכי נעים.
ממכיני הקפה הישראליים היה הרבה פחות מביך לשאול מי הוא מה ולבקש המלצות. ככה השתדכתי לקרמל מקיאטו, הפוך עם ים של סירופ קרמלי סמיך, שהזכיר לי את המשקה הנורא חצי~חצי: חצי קקאו וחצי קפה, כי רציתי לשתות קפה כמו הגדולים, אבל גם רציתי שיהיה לי טעים.
לסניף בהרצליה הגעתי כי ארקפה היה מלא מדי. בכלל לא התכוונתי להשתקע שם, אבל הספות שם מחבקות את הנושרים לתוכן בחום ובסבלנות כאלה, שלפעמים פשוט התחשק לי ללכת לישון. האיש הנחמד בכניסה שמר עלי מכל רע, הג'אז הנעים ברקע בווליום אופטימלי, הקרמל נמסך בנדיבות, והעובדים היו מאוד טובים אלי. איכשהו, בסוף זה תמיד נראה כמו ללכת רחוק מדי עם העניין הזה של להרגיש בבית.
הסניף בהרצליה, כולל החניה חינם, הפך מאז לאחד מבתי הקפה הקבועים שלי. התברר לי, מה שמיליוני אמריקאים ניו יורקים ידעו לפניי, שמאוד נעים להיות שם לבד. ישבתי שם לבד עם ספר, עם מחשב נייד, עם עיתונים ולפעמים גם עם קולגות או עם חברים. הנחמדות של העובדים ונדיבותם נגעו ללב אפילו יותר בשל סכנת הסגירה, ובוודאי הפיטורים, שריחפה מעליהם בהתמדה.
בוודאי יהיו לא מעט אנשים שישמחו על סגירתה של סטארבקס - המתחרים, מתנגדי הגלובליזציה, בעלי בתי הקפה הקטנים. חבל לבזבז שמחה לאיד, כשיש כל כך הרבה מטרות ראויות אחרות. הרי את החור שישאירו סטארבקס, אם בכלל יישאר חור בשוק הרווי של בתי הקפה, ימלאו ארקפה וארומה המתפשטת והולכת, ולא קפה תמר.
קצת עצוב. בכל זאת אפשר לעשות שני דברים: לקוות שהקונספט הזה של להיות פשוט מקסימים ללקוח לא פשט את הרגל, ולטובת המשתקעים, שנאלצו לפרוש בשיא, לשאול: מה אתם עושים עם הספות?