בשיאו של הערב, עת החלל שמסביב מלא בחוגגים, אני מחבק את ליאת אביטל, מנהלת מותג הבירה שקמה ולוחש: "תודה על הכל, כשיצאנו לדרך - זה היה בדיוק המראה שדמיינתי"...
המראה הזה, שעמד לנגד עיני הפרויקט המשותף לוואלה ול- CBC ישראל (באמצעות מותג בירת הקראפט "שקמה"), הוא פתיחת פאב "המשק" בקיבוץ אור הנר.
כמה דקות לפני תשע בערב, שעת הפתיחה הרשמית, מכנסות מגל וולף והדס זבלבסקי את הצוות לשיחת מוטיבציה אחרונה. נדמה שאין צורך בעידוד: החבורה הזאת, שבנתה את הפאב מהייסוד, במשך כמה חודשים של עבודה מאומצת, רוצה רק דבר אחד - לראות את החברים באים לחגוג את הפתיחה.
פרויקט "לגימה של שיקמה" שאליו יצאנו כדי לתמוך בפאבים ביישובי העוטף, התבסס על רעיון שנהגה ממש בימים הראשונים לאחר השבר הגדול של שבעה באוקטובר: פאב מקומי, שבעיר היינו קוראים לו בוודאי "שכונתי", הוא קודם כל מוסד קהילתי-חברתי, הרבה לפני שהוא מקום לממכר אלכוהול.
פאב קהילתי, הוא קודם כל מקום שאליו באים מתוך צורך חברתי ולא מתוך צמא, מתוך רצון לפגוש חברים ולהשיל מעט מעל הכתפיים את דאגות היום, לנקות את הראש - או כמו שנכתב על החולצות של צוות פאב "המשק": "אנחנו לא מעודדים שימוש באלכוהול, שימוש באלכוהול מעודד אותנו"...
איך פאב נולד?
הרעיון להקים פאב לחברי אור הנר הסעיר את דמיונן של מגל והדס עוד לפני 7 באוקטובר, אלא שעד שהחלו להזיז את העניינים אירע מה שאירע וחברי הקיבוץ מצאו עצמם מפונים לטבריה ולאחר מכן לירושלים. שם הם ישבו בלובי המלון על בקבוק על בירה או יין, ניהלו שיחות אל תוך הלילה וגם חלמו על איך יראה הבית החדש-ישן, לכשישובו אליו.
מיד עם השיבה הביתה החלו השתיים לדחוף את הרעיון במלוא המרץ: השיגו את האישורים הנדרשים, קוששו תקציב צנוע ובעיקר רתמו את החברים לעשייה בהתנדבות. ההוא שמבין בנגרות הסביר איך לבנות את ה"דק" שבחוץ או ליטש את המשטח שממנו עשוי הבר. חברו שעוסק באומנות בברזל עיצב מתקן פתיחה לבקבוקים, אחר פיתח אפליקציה מיוחדת שתחייב את החברים דרך התקציב האישי...
וכך גויסו הלאה עוד ידיים עובדות, עד שהמחסן מול מה שהייתה פעם תחנת הדלק ולצד מה שהיה פעם מוסך, קיבל צורה של פאב.
"יש ערימה של חברה על הדשא", כתב פעם מאיר אריאל על קיבוץ משמרות ואילו באור הנר התגבשה לה החבורה סביב פאב "המשק" כשהיא מציגה את הצד הכי יפה - לא רק של הקיבוץ השיתופי אלא גם את זה של רוח האדם, של כוח הקהילה.
למרות שאני אורח כאן בעצמי, ניצלתי את קשריי עם ההפקה, כדי להזמין כמה אורחים משלי. אחד מהם, דמות מוכרת, בלשון המעטה (או כמו שהוא נקרא בקיבוץ שהוקם על ידי עולים מארגנטינה: "ארגנטינאי מקיבוץ אחר"), הוא חיים ילין. חיים מביט במתרחש בעיניים נוצצות ופוסק: "זה ממש כמו הקיבוץ של פעם".
כך ישבנו, בקבוקי בירת שקמה בידינו והבטנו במתרחש, עד שניטלה מאתנו יכולת הדיבור. על כן נשאיר את משפט הסיכום לגדולה מכולן, נעמי שמר, שכתבה במילות "היאחזות הנח"ל בסיני":
"... פתאום פגשתי בפינה את ארץ ישראל הישנה. את ארץ ישראל האבודה והיפהפיה והנשכחת, והיא כמו הושיטה את ידה כדי לתת ולא כדי לקחת...".