לחם, חמאה, בית ובני אדם בתוכו: ארוחת פאר של "חוכמת הבבושקה"

לפני הכול, "חוכמת הבבושקה" שולח אותך ישירות למטבח (או ליער, או לנתב"ג, תלוי בפרק, אבל בהינתן שמדובר עדיין בערוץ האוכל של וואלה, נתמקד במזון). אתה מדפדף בפרקי האוכל והכנסת האורחים שלו, ורץ להעמיד משהו על הכיריים. להקדים את הדפיקה בדלת. ללוש בצק. להוציא את החמאה מהמקרר, שתהיה רכה. לבשל.

ניתן להניח ברמה גבוהה של ודאות שזאת לא המטרה העיקרית שלו, וממילא מדובר בשני פרקים מתוך עשרים ושלושה, אבל זאת בוודאי תופעת לוואי מבורכת. מצד הקוראים בטוח, ולהערכתי גם מצד המחברים.

כי בוריס זיידמן ורוביק רוזנטל הם הרבה דברים - אדוני מילים ואומני סחף ודמיון - אבל הם גם, כשצוללים לעומק האותיות, קצת כמונו. מחייכים כשהאורחים שלהם שבעים, ומחייכים עוד יותר כשהם רוצים עוד.

"אני רוסי בלאי", פותח זיידמן את השיחה המשותפת שלנו בהצהרה מבודחת אך כנה מאוד, "הגעתי לארץ בגיל 13 ואין לי מבטא, אבל הבית בכל זאת חיבר אותי לרפרטואר הרוסי, והרעיון להציף את העושר והפולקלור שלו הסתובב לי כמה שנים בראש". רוסי בלאי אולי, אבל ישראלי אמיתי, משום שזיידמן "תפס חוצפה" והתקשר לרוזנטל עם הרעיון. זה עבד. "בניו-אייג'יות, אפשר לקרוא לחיבור הזה קוסמי", תיאר.

רוזנטל צוחק בהסכמה. "אהבתי את הספרים של בוריס, ופתגמים הרי לא זרים לי. הוצאתי ספר פתגמים מרוקאי וכתבתי הרבה על יידיש ולדינו, ועל המדף היה חסר משהו רוסי", הסביר, "אוכל הוא הבסיס, איפה שלא נחפש, ולכן יש כל כך הרבה משפטים עליו, והנושא כולו הוא בינלאומי ורב-תרבותי. כשאנחנו אוכלים ספגטי וחומוס, אנחנו אוכלים תרבות. בלי השם של החומוס עצמו, לא נרצה לגעת במנה בכלל. אף אחד לא רעב לחמיצה הרי".

מבחינתו, "השפה מתחילה משורשי העשב, מהעם, מהאנשים שמדברים, מהילדים ומהדברים הפשוטים ביותר. אחר כך היא מתפתחת לספרים גבוהים ולשפה גבוהה עוד יותר. לפתגמים אין אבא או אמא, הם נולדו מתישהו ותפסו, כך שהמפגש הזה היה פורה".

פורה, וקוסמי, ותוצאתו ספר שמגשים את מיטב פנטזיות הספרות, הסופרים והספרים כאחד. הוא אינו יושב בטל ולא מונח סתם כך. הוא מדופדף. עמודיו מקבלים קצוות וסימנים טובים, תזכורות לחזור אליהם אחר כך. אתה מקריא מתוכו משפטים ופתגמים בקול רם. רץ לחפש כמותם, מתעכב על האיורים הנהדרים (סטודיו קרן גולן, "בלעדיהם זה לא היה קורה", מדגיש זיידמן) ושוקע.

"חוכמת הבבושקה" (לרכישה כאן) כולל מאות פתגמים המוצגים בעברית עדכנית ובכתב קירילי, כמו גם דוגמאות מתרבויות אחרות, שמדגישות את היסוד האוניברסלי הרלבנטי. הוא מצית שיחות, מנער מפגשים, מצחיק ומעורר מחשבה. הוא ספר מתנה, אבל קודם כל לעצמכם. יש בו קרעי אווז ודייסה עם חמאה, אבל גם שוטים וצליפות ואדוני אחוזות, חלות קלועות וגלישה במזחלות, שועלה בודדה מול שבעה זאבים, ודוב שרוקד בשבי. הוא מצחיק ופנטסטי, אבל גם מחובר.

"התנאי ההכרחי שלנו היה למצוא פתגמים עם איזשהו יסוד אוניברסלי, שאומרים משהו מעבר לשפה", הסביר רוזנטל את התהליך, ואת תוצאותיו, "גילינו שיש המון פתגמים מטאפוריים. הם מדברים על אוכל אבל מספרים על החיים בכלל".

זיידמן, עוד מעט חמישים שנה בישראל, ניסה "לברוח" מהמטבח הרוסי, אבל מצא את עצמו בשנים האחרונות חוזר. "התחלתי לאהוב מחדש דג מלוח וכוסמת, ועד היום אני מפתיע אנשים כשאני בוחר תה ולא קפה". הוא מתאר מאכלים עתירי בצק בשל האקלים הרוסי הנודע, ומוסיף להם, ולתפריט, תפוחי אדמה וחמאה בגלל העבודה הקשה בשדות.

רוזנטל, בשלן ביתי שמתהדר במחמאות נכדיו, מתמקד בשגרה באוכל סיני ותאילנדי ואיטלקי. "אני מאוד אוהב אוכל, אבל ארוחה רוסית תאתגר אותי יותר", סיפר תוך שהוא צולל לחשיבות ארוחות הבוקר בתרבויות השונות ולמשמעות הלחם והמלח בתרבות הרוסית הספציפית. "החיבור הזה נועד בעצם לקבל פניו של אדם. זה כל כך בסיסי, וכל כך נכון. כשאומרים, למשל, שעדיף לחם ומים מאשר מאפה ממולא בצרות, מתכוונים שהאוכל הפשוט, בסביבה הרמונית, טעים הרבה יותר מאשר ארוחה מפוארת בסביבה עשירה, שמתבזבזת על מריבות".

זיידמן מסכים. "הרוסים מתבססים על לחם ומלח. העם הרוסי למוד תקופות ארוכות של רעב, שחלקן נולדו דווקא מתוך אידיאולוגיה שהבטיחה שלא יהיו יותר רעבים במדינה. זה חיבר עבורינו את המשפטים לתרבות, ולמציאות ולהיסטוריה. חלקם בני מאות שנים. הממלכה הרוסית שורדת את עצמה כבר קרוב לאלף שנה. אנחנו בסך הכול הבאנו לקורא העברי את כל העושר הזה".

חוכמת הבבושקה, אוצר הפתגמים הרוסי, מאת בוריס זיידמן ורוביק רוזנטל, הוצאת פתגם, לרכישה כאן