דפדפו איפה שבא לכם ב"פיתה או לאפה? המדריך הגדול לאוכל רחוב" - ואתם הולכים לדפדף, אין טעם להקים עכשיו יכולת איפוק יש מאין - אבל בסופו של דבר הוא הולך להגיע לספוט אחד בלבד. ייעודי, אידיאלי, מושלם. והספוט הזה הוא תא הכפפות של האוטו.
שווארמה, פלאפל, שניצל ועוד: 4 המלצות ממומחי אוכל הרחוב של ישראל
הספר החדש של ארז טיקולסקר ורן עצמון (לרכישה כאן) נולד לדיפדוף, ונולד לחכות להזדמנות שלו מאחורי מחיצת הפלסטיק שכבר שנים לא מכילה שום כפפות, ובמקום זה אוגדת בתוכה כל מיני דברים שלעולם לא נצטרך יותר. שם, הוא יזמום על הנסיעה הבאה, יציע מסלולים חלופיים ויתווך רעב לנקודות שכולן שובע. מהתוכן הפנימי ועד הגודל עצמו - 23.5*16 ס"מ, בכוונה כמובן - הוא ספר הנסיעה שכולנו צריכים, חבר לדרך.
השניים כתבו בעבר (יחד עם עירן שושני ז"ל) את "מדריך החומוסיות הגדול", ובו המלצות על כמעט מאה ניגובים ראויים ברחבי ישראל. מהבחינה הזאת, הבייבי החדש הוא פרק ב' שלהם, שלנו ושל עולם האוכל הישראלי.
הוא כולל יותר מ-180 מקומות מהירים (מי יותר ומי פחות) וטעימים (מי יותר ומי עוד יותר) של ענף הייצוא והגאווה מספר 1 שלנו, ואחד עם ערך מוסף מחכה למטה.
פרקים שלמים מוקדשים לשווארמה ולפלאפל, אחרים נסחפים עם קטגוריות "בשר" ו"סנדביץ'" כלליות יותר, ויש גם אהבת שניצל טבעית, סביח וסנדביץ' טוניסאי", בורקס ובריק, הרחבה של "עוד כל מיני דברים טעימים" והצדעה למיתולוגיות.
לא בפנים? המבורגר, פיצה, אוכל מקסיקני ורוב מה שנכנס תחת כנפי הבישול האסייתי. בספר הם מסבירים היטב למה, ומסבירים היטב כל שאלה אחרת, עוד לפני שזו עולה על השפתיים. הכי טוב, עם זאת, הם מסבירים מה שכן עולה על השפתיים.
"השתדלנו לכסות הכול, והגענו בצפון כמעט עד לגבול לבנון. לא התפנקנו", מתאר טיקולסקר את המסע, "ישראל היא מעצמת אוכל רחוב. אין סיכוי להקיף את כל מה שיש בה, אז עשינו החלטה אסטרטגית לוותר על מזרח רחוק, למשל. אנחנו לא מבינים בזה ולא רצינו סתם לקשקש. ויתרנו גם על פיצה כי הרגשנו שאין לנו מה לתרום בנושא". הגישה מרעננת, בטח כשהוא מדבר עם מישהו שבבירור חושב שהוא מבין בהכול, ומקשקש למחייתו.
הנסיעות המשותפות שלהם חולקו ואורגנו לפי קיבולת ורעב, אך גם לפי קיבולת וקילומטראז', לרבות ימי שחיתות מרוכזים בדליית אל כרמל ובעספיא ("מעצמות שווארמה", כהגדרתו). בסך הכול שלוש שנות עבודה מאומצת, וכשלושה מיליון קלוריות, לכל הפחות.
"הפורמט מיושן, אבל זה הפורמט שאנחנו אוהבים", הסביר, "ולכן החלטנו מראש להתמקד במוסדות ובמקומות שעובדים הרבה שנים. כולם יכולים לסגור, אבל מי שעבר קורונה ועבר מלחמה, הסיכון פחות גבוה. לפני שירדנו להדפסה עשינו צ'ק, וידאנו, ביקרנו שוב והרמנו טלפונים, ורק אז נתנו אוקיי. מכאן, אלה החיים".
ליד עוגני אוכל שכאלה, נחשפה דווקא במרכז הפתעה של ממש. "לא היית מצפה שאגיד את זה, אבל בהוד השרון יש אזור עם אוכל רחוב בכמויות ובמגוון ובאיכות. אתה יכול להעביר שם ימים שלמים ולא לשבוע".
הם הרגישו היטב את עליות המחירים, ונותנים לתהליך ביטוי גם בספר עצמו. "ראינו את זה בעיקר בשווארמה", סיפר, "אני לא מאשים אף אחד, זה גם עניין של חומרי גלם כמובן, אבל אני וכולנו יודעים להגיד כמה זה עלה בעבר. היום זה פשוט מטורף. יש הסברים לכל דבר, אבל בסוף לשלם שלושים שקלים על מנה פלאפל זה לא הגיוני".
הפודי של ברבי, פרדס חנה-כרכור
לבאים מתל אביב, כלומר לנו, פרדס חנה-כרכור מתגלה כיישוב מוזר במקצת.
אנחנו מחפשים חניה. המדרכה צבועה בכחול-לבן. "הִנה מצאנו", אנחנו אומרים לעצמנו, אבל אז מבחינים בשלט: "חניה אסורה - אזור אכיפה מוגבר". אז כחול-לבן ומותר, או אזור אכיפה מוגבר ואסור? לא רצינו להוסיף את המועצה הפסטורלית לרשימת הנושים שלנו והחנינו במקום אחר, עם כחול-לבן אבל בלי שלט.
הגענו ל"אורוות האומנים". המקום נראה כמו אתר שהקימה קהילה מבוּדדת באזור כפרי בארצות הברית: דוכנים, חורים בקיר, עסקים שמוכרים כל מיני דברים שלעולם לא נצטרך, תנועה ערה של תושבי המקום לצד קבוצות מטיילים עם מדריכים. המון רוחניקיות, אבל לצידה גם חוש מסחרי מפותח שמתבטא למשל ב"קפה ומאפה" תמורת סכום לא מבוטל. הוא לא מבוטל אפילו במונחי תל אביב.
ביררנו. אמרו לנו כי האתר שימש בעבר כאורוות סוסים שפעלה לצד בית הספר החקלאי. יזם בעל תושייה זיהה את הפוטנציאל, רכש את המקום ומשכיר שטחים ממנו לעסקים למיניהם - סדנאות, ניקוי אנרגטי, הסרת עין הרע, נומרולוגיה, איזון אנרגטי (שזה לא כמו ניקוי אנרגטי אלא משהו שונה לחלוטין), הסרת חסימות. הכול באתר אחד.
אבל אנחנו אנשים מעשיים. מאוזנים אנרגטית, גם נקיים אנרגטית, כל החסימות שלנו מוּסָרות. בשביל עין הרע אנחנו מסתפקים פה ושם בשלוש הקשות על עץ, והנומרולוג היחיד שאנחנו מכירים הוא רואה החשבון של כל אחד מאיתנו. אנחנו אנשים מעשיים ובאנו לאכול.
"משלמים רק אחרי שתאכלו, ורק אם תגידו שאהבתם"
אלחנן ברבי, הבעלים, הוא תושב המועצה. שף במקצועו, התמודד בעבר ב"מסעדה הבאה". הוא שריונר שסובל מפוסט טראומה מ"צוק איתן", והמקום שפתח הוא הדרך שלו להתמודד. אם לא די בכל אלה, את המקום הזה הוא התעתד לפתוח באוקטובר 2023. ואז הגיעה המלחמה, והוא, מכל האנשים בעולם, בחר להתגייס ושירת כמה חודשים. כיוון שלעסק עדיין לא היה מחזור לדווח עליו, ברבי לא זכה לכל פיצוי מהמדינה.
על כל אלה קראנו בפוסט שפרסמה רותי רוסו. ביררנו עוד קצת, והתברר לנו שמדובר גם בשף מוכשר שמכין יופי של מנות בתוך הפודי של ברבי. אז נסענו, ואכן.
תפריט העיקריות כולל עראייס (פיתה ממולאת בשר בקר טחון ומתובל, עם טחינה, עגבניות קצוצות, צ'ימיצ'ורי, שום קונפי, בצל מטוגן ופטרוזיליה), "עוֹפְּצִיָּה" (סטייק פרגית מתובל, עם טחינה, עמבה, צ'ימיצ'ורי, בצל כבוש, עגבניות קצוצות, שום קונפי ופטרוזיליה), עראייס טבעוני (ירקות צלויים במקום הבשר) ועוד.
אבל אנחנו, כשאומרים לנו שהתפריט כולל פיתה עם בשר אונטריב מפורק, אנחנו מזמינים פיתה עם בשר אונטריב מפורק (מכונה בתפריט "אסאדו"). 12 שעות במעשנה הביתית של ברבי, ואז עוד מכת חום קטנה בתנור לפני ההגשה. הבשר עשוי עם עשבי תיבול ומוגש בפיתה מרובעת (תעלול חמוד) שאופים במָקום, עם טחינה, עמבה למי שאוהב, צ'ימיצ'ורי שמוסיף פיקנטיות, שום קונפי שהוא מעדן, בצל כבוש, פטרוזיליה ואופציה לשבבי בצל מטוגן.
לצד הפיתה הכה משובחת הזו אפשר לקבל גם פוטטוס חתוכים ועשויים בדיוק במידה, לצד צלוחית טחינה - או, עוד שִׂיחוּק, איולי עם נגיעה קלה ומעודנת של נענע.
הרכבת המנה מקצועית. היא נבנית קומה על גבי קומה "כדי שבכל ביס תקבלו את כל המרכיבים". "כמה אנחנו משלמים?", שאלנו. "אתם משלמים רק אחרי שתאכלו, ורק אם תגידו שאהבתם". שילמנו. באהבה שילמנו. מסעדה נפלאה, מנה יוצאת מן הכלל, איש נהדר. שלוש סיבות להגיע. רק תחנו איפה שמותר.