נשאר במשפחה: משקאות חגיגיים לימי נישואין

המפגש הראשון שלי עם אלכוהול היה בגיל 8 בבית מלון בנהריה. קראו לו מלון עדן והוא נוהל על ידי משפחה חמודה שמפעילה בו היום בית אבות.

דני מנהל המלון היה מקבל אותנו אחרי נסיעה ברכבת בקרון השמור עם מיץ תפוזים ותותים ומשם רוב מה שאני זוכרת הוא בטן גב בבריכה.

באחד הערבים בחרו ההורים שלי להצטרף אל אטרקציית הבילויים האולטימטיבית בבתי המלון של שנות השמונים: הופעה של מאיר רמז ובינגו בלובי.

כך יצא שדווקא ביתו של יבואן המשקאות המפורסם מתל אביב ובעלה שמעולם לא נגע אפילו בבירה, היו אלה שזכו במקום הראשון בבינגו (טורניר נהריה 1985), בבקבוק שמפניה שעלה אז הרבה מאד כסף. כן כן, אלה ההורים שלי. האין זה אירוני?

כשהם עלו בחזרה לחדר, הם מצאו אותי משוחחת בטלפון עם "בייביסיטר" מהקבלה שהתקשרה כל רבע שעה לבדוק שעדיין לא השלכתי את אחותי בת השנתיים מהחלון (היום היא אמא לשניים).

הם היו כל כך שיכורים מהבינגו שהם רק זוכרים כי למראה הבקבוק צעקתי "וואו איזה כד יפה". לימים, למדתי שהכד היפה הזה, שלא נפתח מעולם ושימש כפריט אמנות אצלנו בסלון במשך שנים ארוכות הכיל בעצם שמפניה מבית מואט ושנדו. סטייל.

כמה שנים שהוא העלה אבק, ואז אמא שלי החליטה לתת את הבקבוק ליאשה, השכן ממול שאחת לשבוע היה נרדם שיכור על המדרגות ולא הבין איזה מזל נפל בחלקו.

למה אני מספרת לכם את כל זה? כי הזוג המדובר מציין בסוף השבוע הזה 50 שנות נישואים, ואני כמובן התנדבתי לא רק לכתוב ברכה בחרוזים אלא גם לבנות את תפריט המשקאות (ההוכחה שתכונות מסוימות קופצות דור).

הקונספט במשפחה הלא שתיינית שלי: אלכוהול קל ומדויק ובעיקר שיהיה צבעוני בעיניים. שנשתה משהו?

איך שראיתי את הבקבוק הוורדרד הזה, ידעתי שאני רוצה אותו על השולחן. גם אם אהיה היחידה שתשתה ממנו. את הלונדון דריי ג'ין של Bloom, טעמתי במסיבת יום הולדת כלשהי לפני כמה חודשים והתלהבתי מהעדינות והקלילות שלו.

תמיד אהבתי ג'ין אבל איכשהו לאחרונה קצת נמאס לי ונטשתי זמנית את המשקה. הבקבוק הזה החזיר לי את החשק לג'ין, עם הפירותיות העדינה שלו, עם טעם לא דומיננטי מידי ועגול, ועם קצת סודה (ואפילו בלי טוניק) הוא פשוט דרינק קליל ומושלם. המחיר: 189 שקלים

ברור לי לגמרי כי גם אנשים שלא יכולים להתמודד עם הרבה אלכוהול או עם הטעם הנרכש שלו רוצים מידי פעם לעשות "לחיים" ולהרגיש כמו כולם, בעיקר אם הם חתני ו/או כלות השמחה.

לשם כך, שמרתי בצד מחגיגות הסילבסטר האחרון את הלמברוסקו החגיגי של ג'קובזי, שיש לו המון יתרונות (אפילו אני יכולה לשתות אותו בכייף).

9.5 אחוזי אלכוהול בלבד, בקבוק מקסים בעיצובו כך שזה תמיד נראה חגיגי, חצי יבש מה שאומר מתקתקות עדינה ולא מאיימת, ובעיקר מחיר נגיש שלא יגרום לכם לחשוב פעמיים אם לפתוח או לא.
המחיר: 45 שקלים.

כתבתי כאן בעבר על יינות מופחתי אלכוהול, ואני עדיין חושבת שברובם יש מקום לשיפור בכל הנוגע לטעם.

ובכל זאת, מי שרוצה את הדבר הכי קרוב ליין ויכול לחיות עם אפטר טייסט קליל של מתיקות (כמעט שאינה מורגשת), אני אמליץ על האלבריניו של מרטין קודאס, קואופרטיב של 50 מגדלי ענבים באזור גליסיה, ספרד.

ליין קוראים מרייטה והוא מכיל כאמור 0% אלכוהול. אם בכל זאת אני צריכה לבחור יין שהוא "יין אמיתי" למרות שאין בו אלכוהול, זו תהיה הבחירה שלי. המחיר: 85 שקלים.