טליה לוין: טפרברג, אסנס, סמיון
אני אוהבת פסטיבלי יין ותערוכות, מתכוננת מראש ומבטיחה לעצמי תמיד לפני שאני יוצאת מהבית: לטעום ולא לשתות. כמובן שאחרי שלוש טעימות אני נשברת. ככה בכל פעם מחדש.
בתערוכת סומליה השנה הייתי חכמה, עשיתי שיעורי בית, ידעתי בדיוק לאן אני רוצה להגיע ומה אני לוגמת. החוק מבחינתי היה: דברים שאני פחות מכירה או יינות מפתיעים.
אז טעמתי הרבה, ועשיתי רשימות של יינות מסקרנים שאני מניחה שלא הייתי מגיעה אליהם אלמלא התערוכה, פרטים בהמשך. אבל אם אני צריכה לבחור את הפתעת האירוע את היין שעשה לי וואו עוד בטעימה, ונשאר איתי שעות אחר כך, זה יהיה סמיון 2024 מסדרת אסנס של יקב טפרברג.
אני מודה שלא ציפיתי. סמיון ועל אחת כמה וכמה כשהוא זני, הוא לאו דווקא הזן שהייתי בוחרת בו מיד. בישראל הוא גם קצת אנדרדוג והחום המקומי כאן מבשל אותו טיפה יותר מהרגיל. אולי בגלל זה הוא מעניין.
אהבתי אותו בגלל הרעננות הלימונית והתפוחיות שבאה לי ממש טוב בחך, זה יין של קיץ ושל חורף ובעיקר אהבתי את השמנוניות העדינה שלו שעשתה לי חשק לשבת איתו באיזו מסעדה יוונית.
צור לסטר: טרה אומה, לילה לבן/ לילה אדום
היין הישראלי עשה השנה עליית מדרגה משמעותית והפתיע מאוד לטובה. בעיקר פרויקט אחד מיוחד, וצמד יינות אשר כל אוהבי ואוהבות היין צריכים לנסות.
'טרה אומה', פרויקט שמוביל תומר ויינברג (46), מלווה מתמודדי פוסט טראומה צבאית, בעשיית יין כתרפיה. הפרויקט שנמצא בשנתו השלישית, מחבר בין יינניות וייננים אל לוחמות ולוחמים שחוו דברים קשים במהלך שירותם. במסגרת 'טרה אומה', מיוצרים מעל 30 יינות , אך פה אתמקד בשניים מהם שטעמתי בתערוכה.
לילה לבן (פרנץ קולומבר, שנין בלאן): הכרמים אשר גדלות מבוא חורון, מביאות את האופי של אזור הגידול אך עם הרגישות הרבה שנמצאת ב-'טרה אומה', יין יבש עם איזון נפלא בין טעמי הפרי לחמיצות המאוד נעימה. הוא יתאים לערב על הספה עם סרט או לחלופין ילווה אוכל בצורה נפלאה.
לילה אדום (פטי ורדו): הענבים מגיעים מדלתון שבגליל העליון ומאזור חולדה, מדובר על יין אדום אלגנטי נעים ונגיש, היין אשר בעל גוף בינוני, עם טעמי פרי טרי, מתובל, ועם סיומת עשבונית קלילה אשר מביאה מרקם קטיפתי ונעים אל החך. המחיר: 129 שקלים באתר הפרויקט.
גם יינות נהדרים וגם הזדמנות לתמוך בפרויקט שמלווה את אלה שיצאו לשרת בשביל כולנו, ועכשיו תורנו להחזיר להם.
אל תפספס
אסנת גואטה: יקב וולנזוני, איטליה
אחת העצירות הקבועות שלי בתערוכות לאורך השנים היא בדוכן של היבואן אורן צל'ינסקי שמביא יינות נהדרים מאיטליה עם דגש על דרום איטליה.
אורן הציג השנה יקב חדש מאיטליה: וולנזוני. יקב ממחוז מרקה, שהיינות שלו צוברים תהילה עולמית.
טעמתי יין בשם רוג'ו ROGGIO - שילוב של שתי מילים איטלקיות - רוסו וגי'ו - קרן שמש אדומה, שגם מתבטאת בעיצוב של הבקבוק.
מדובר בלנד סופר מרתק,של 70% מונטפולצ'יאנו ו-30% סנג'ובזה מכרמים בנות 80 שנה. יין שמתפוצץ בפה עם טעמי פרי בשל, שזיף ודובדבן, טעמים עמוקים, קצת שוקולדיים עם תיבול ברקע. יין עם נוכחות.
מירה איתן: הפסיפס ההררי
בתוך השאון של היכל התרבות, בין עשרות הדוכנים, מצאתי את עצמי חוזרת לנקודה אחת שריכזה עבורי את כל מה שיפה ביין הישראלי כיום. אי של שפיות ואיכות מזוקקת. סימה רב-הון, מיקב ספרה, הציגה נבחרת של יקבים מאזור הרי יהודה, ולמרות שניסיתי לבחור בקבוק אחד שהתעלה על כולם, היה לי בלתי אפשרי להפריד ביניהם.
הפורטפוליו המרהיב של יקבי הרי יהודה, בו מצאתי פסיפס של יצרנים שונים ואיכותיים שחולקים טרואר הררי, סלעי ומאתגר, ומצליחים להוציא ממנו יינות עם זהות ברורה, אלגנטית ומאופקת. מעניין לראות איך אזור גיאוגרפי אחד מדבר בשפות שונות אך עם דקדוק דומה, ומצליח לייצר שפה משותפת של אלגנטיות, רעננות ודיוק, וחוט מקשר של רעננות ואיכות ללא פשרות.
בטעימה נחשף הדיוק הלבן והמאוזן של יקב ספרה כעוגן של רעננות, המינרליות והחדות ואיתם הרצינות של 'צרעה, שורש לבן', הרעננות והנגישות בצד המוקפדות של סדרת 'לה וי' מיקב קסטל, העוצמה המאופקת של 'פלם, קמליה' המורכב, המשלים את התמונה עם גוף מלא יותר אבל בלי להיות כבד מדי, האלגנטיות והמיוחדות של 'עגור, לים', וההפתעה של הטעימה: היין הנקי והרענן מיקב בזק, שאת יינותיו טעמתי לראשונה.
בדוכנים נוספים, היו עוד יינות מאותו אזור מופלא, כמו היינות הייחודיים של יקב סוסון ים, יינות פייב סטונס ואחרים, והסיום המדהים, שנשאר אתי עד הבית: המבעבעים של יקב רזיאל, אבל זה כבר לכתבה אחרת.
קובי קלייטמן: Cantina Tramin, T CUEVEE Bianco
לו הייתי טועם אותו בטעימה עיוורת הייתי אולי מתבלבל לחשוב שמדובר בסוביניון בלאן ניו זילנדי.
אלא שלמרבה ההפתעה היין עם התווית המופלאה בפשטותה הוא יין איטלקי מהאזור הצפוני אלטו אדיג'ה שמסמן את חלקו הצפוני של אגם גרדה וצפונה ממנו. אגם שישראלים כה רבים נוהרים אליו בעיקר באביב ובקיץ ואוהבי היין שבהם מצפינים עוד קצת כדי לטעום את יינות האזור הנפלאים.
היקב נוסד בשנת 1898 והיום הוא קואופרטיב של 160 משפחות המייצרות יחד כמעט 2 מיליון בקבוקי יין בשנה.
וכן, גיליתי שיש ביין הזה סוביניון בלאן אבל הוא מארח לצידו גם את הזנים שרדונה (עיקר הבלנד) ופינו ביאנקו. היין שענביו מגיעים מאזור הדולומיטים, הוא רענן, מינרלי, ארומטי, מאוזן והאמת? מתאים לשתייה באגן הים התיכון לא פחות מאשר באלפים האיטלקים. נגיש, מהנה וטעים. ממש טעים.