בזמן שהנשיא ניקולאס מדורו עסוק בחומרים שאינם מיץ ענבים מותסס, וכוחות מיוחדים של ארה"ב מבצעים פשיטה אווירית כירורגית כדי לשלוף אותו ואת רעייתו סיליה מהארמון, קשה שלא לתהות על גורלה של תעשייה קטנה, כמעט נעלמת: תעשיית היין של ונצואלה.
כן, בנוסף להיותה של ונצואלה כמעצמה של קקאו, נפט ורום, יש מי שמנסה לעשות שם יין. הכוחות האמריקנים אמנם לא נחתו שם כדי לטייל בין הגפנים, אבל היסטורית היין של המדינה שווה התעכבות קלה.
כדי להבין את הסיפור הינני של ונצואלה, צריך ללכת אחורה. הרבה לפני ש"הסוציאליזם של המאה ה-21", ההפקעות והסנקציות חנקו את הכלכלה, היו שם ניסיונות לגדל ענבים.
בספרה של כוהנת היין ג'נסיס רובינסון מספור כי יש עדויות לכך שמיסיונרים נוצרים נטעו גפנים בסביבת Cumaná (צפ' מז' המדינה) כבר במאה ה-16.
אפשר להסיק שככל הנראה המטרה של אותם מיסיונרים לא הייתה לייצר יין לתחרות של מגזין דקנטר, אלא צורך דתי בסיסי לטקסי מיסה, גם כשנערכה בארבעים מעלות בצל.
הגל השני של היין מוונצואלה
הגל השני היה מעט יותר "מקצועי". רובינסון מציינת כי כורמים היגרו מבאדן שבגרמניה בתחילת המאה ה-19 אבל רצונם לגדל ענבי יין נתקל במכשול אכזרי: הגאוגרפיה.
מבחינת ייצור יין, מדובר במדינה דרום אמריקנית המייצרת בהיקף קטן מאוד, ומשום כך גם לא נמצא את היינות שלה בתערוכות היין הבינלאומיות הגדולות. האתגר הגדול ביותר הוא לגדל ענבים בכלל, וענבי יין בפרט, במדינה שאקלימה טרופי.
עבור הגפן, שזקוקה לתרדמת חורף כדי לנוח ולצבור כוחות, מזג האוויר שם הוא סיוט מתמשך. התוצאה היא, בציר שנערך פעמיים בשנה.
זה נשמע אולי כלכלי על הנייר, אבל מבחינת איכות היין? הגפן מותשת, והפרי כנראה חסר מורכבות (לא טעמתי). לכן, לא מפתיע שרוב הענבים הגדלים בוונצואלה הם ענבי מאכל, ורובם מופנה לתעשיית הצימוקים.
אל תפספס
איפה בכל זאת יש יין בוונצואלה?
בשביל למצוא טרואר מתאים, צריך לטפס גבוה. אחד המקומות הבודדים בוונצואלה לגידול ענבי יין הוא מרידה (Mérida). שם, בגובה של כ-1,100 מטרים, האקלים קריר יותר ומאפשר הבשלה סבירה. גפנים גדלות גם בברקיסימטו (Barquisimeto) ובאזורים יבשים יותר בצפון המדינה.
היקב המסחרי היחיד שמצאתי שאולי באמת ראוי לציון בהקשר הזה הוא Bodegas Pomar שמצליח כנגד כל הסיכויים לייצר יינות מזנים מוכרים כמו: סוביניון בלאן, טמפרניו, פטי ורדו, סירה, שנין בלאן, מקבאו, מלבזיה. מלבדם כנראה שניתן למצוא בונצואלה גם את הזנים האירופאים: גרילו וברברה.
היקב המוזכר כאן נמצא בעיר קארורה (Carora) והכרמים במדינת לארה שבוונצואלה. פעילותו החלה בשנת 1985 כשיתוף פעולה, תחזיקו חזק, בין חברת Empress Polar המקומית והחברה הצרפתית Martell (יצרנית הקוניאק המפורסמת).
היקב מספק יינות לטקסים דתיים עבור הכנסייה הקתולית במדינה והוא מייצר גם יינות מבעבעים וגם יינות "שקטים" (רגילים אם תרצו, לבנים, אדומים ורוזה).
מרימים כוסית. אבל מרחוק
על אף ההיצע הקטן, בוונצואלה קיים מכון ענבים Instituto de la Uva (IU) שמתקיים כיחידת מחקר לכורמות ויצור יין, באוניברסיטת ליסנדרו אלברדו שבאופן פרדוקסלי נקראת בקיצור UCLA כמו המוסד האמריקאי המפורסם במכון מחקר היין שלו (קליפורניה).
האם ונצואלה מייצאת יין? התשובה היא לא. הייצור המקומי זעיר, חוץ מזה שהיין בוונצואלה מעולם לא הפך למשקה יומיומי עבור העם, שמעדיף בירה זולה או רום מקומי משובח. היין נשמר בעיקר לאירועים דתיים או נלגם על ידי האליטה המצומצמת שעדיין נשארה במדינה - אם כי סביר להניח שזו מעדיפה לייבא יינות מצרפת או צ'ילה.
כפי שכבר הבנתם, את היינות הללו לא תמצאו על המדפים בישראל, וכנראה גם לא בדיוטי. בסופו של יום, יין הוא משקה של אופטימיות וסבלנות, שני מצרכים שנמצאים כרגע במחסור חמור בוונצואלה.
ובכל זאת, העובדה שבתוך הכאוס הזה עדיין חולצים פקקים ומשיקים כוסות, היא הניצחון הקטן של השפיות על המציאות. אז עד שנוכל לבקר בכרמים של מרידה בעצמנו, נסתפק בהרמת כוסית מרחוק לתעשייה קטנה ואמיצה.