בחזרה לעתיד: מסע בזמן עם שנין בלאן

שנין בלאן, כמו שהזכרנו כאן לפחות פעם אחת בעבר, הוא אחד הזנים הלבנים המגוונים ביותר שאפשר למצוא וניתן לעשות ממנו יינות בסגנונות שונים: מבעבעים, יבשים, מתוקים, גדולים וקטנים. מקורו של הזן הוא בעמק הלואר שבצרפת, אליו הגיע בסביבות המאה ה-15, הוא נפוץ מאוד גם בדרום אפריקה, אליה הגיע במאה השבע עשרה, שם הוא נקרא 'סטין' וגם בקליפורניה, שבה הוא משמש בעיקר לייצור יינות סדרתיים.

לישראל הוא הגיע לפני כמה עשרות שנים, אבל, כמו שכתב בזמנו מבקר היין דניאל רוגוב ז"ל בשנת 2010: "מכיוון שחתרו להשיג את התנובה הגבוהה ביותר לדונם מהענבים האלה, קיבלו הכורמים יבולים באיכות ירודה, שעשו שם רע ליינות החצי-יבשים שהופקו כאן מהזן הזה." זו הייתה הסיבה לכך, שלא מעט מאותם כרמים נעקרו כדי לפנות מקום לזנים אחרים, רווחיים יותר.

אחד מאותם כרמים וותיקים הוא גיבורו של הסיפור שלנו השבוע, אבל בטרם נגיע אליו, כמה נתונים מאתר המועצה לגפן היין: בשנת 2021 נבצרו בישראל, על פי נתוני המועצה 151 טונות שנין בלאן. לצורך ההשוואה, באותו בציר ממש על פי אותו דו"ח, נבצרו 1812 טונות של ענבי סוביניון בלאן, יותר מפי עשרה.

ענבי הכרם המדובר, שנטוע על שטח של חמישה עשר דונם באדמות המושב קדרון שליד גדרה, שימשו משנת 2007 את זאב דוניה מיקב סוסון ים לעשיית 'ג'יימס', שלא אגזים אם אקרא לו: יין לבן ישראלי אייקוני. לפני מספר שנים עברו הענבים הגדלים בו לידיו של יקב רקנאטי.

"איזה שנין בלאן אתה הכי אוהב?", שאלתי את קובי ארביב, היינן הראשי של רקנאטי, כשנפגשנו לטעימה. "את אלה מעמק הלואר" הוא ענה, "בעיקר ווברה." ענבי השנין בלאן מאזור ווברה, שעל הגדה הימנית של נהר לואר, מזרחית לעיר טור, מתאפיינים ברמות גבוהות של חומצה טבעית, וביינות שנעשים מהם, אפשר למצוא טעמים וריחות של דבש, תפוחים, הדרים, פרחים ומינראלים.

"זה זן שיודע להיבצר מוקדם, ולשמור על הזהות שלו." הוא הוסיף. לבציר מוקדם יש את היתרונות שלו, חמיצות גבוהה למשל, אבל היא באים בדרך כלל על חשבון הריחות וטעמי הפרי, שלרוב לא מספיקים להתפתח.

אחת הסיבות לשמן פגשתי את קובי, היא המהלך יוצא הדופן של רקנאטי, לשחרר לשוק את השנין בלאן שלא על פי סדר כרונולוגי. רוב היקבים שאנחנו מכירים, גדולים כקטנים, לא מתחכמים עם לוח השנה, ומשחררים את היינות, במקביל לשנות הבציר. ארביב קיבל החלטה יוצאת דופן במקומותינו ושחרר את השנין בלאן משנת 2020 לפני השקתו של אחיו הבוגר שנעשה בשנת 2019, בבציר שהיה קריר יותר.

להחלטה כזו יש השלכות כלכליות. יין שנשאר ביקב ולא נמכר, משפיע על תזרים ההכנסות, תופס מקום אחסון יקר ודורש משאבים שיכולים היו להיות מושקעים ביינות חדשים, אבל היינן הצליח לשכנע את הנהלת היקב לספוג את ההפרשים ולחכות ליין עד שהיין הבוגר יותר יהיה מוכן.

בטעימת שני היינות זה לצד זה, אפשר להבין את ההחלטה של היינן. 'שנין בלאן 2020', שתסס במכלי נירוסטה והתבגר על משקעי השמרים בחביות עץ בנפח 500 ליטר, שיוצרו בבורגון, הוא יין עגלגל, מאוזן ומאופק, עם ריחות של הדרים, פירות כתומים, מי ורדים ומינרלים וחמיצות טובה מאוד. יכול מאוד להיות שעוד כמה שנות התבגרות בבקבוק יעשו לו טוב, אבל אפשר וכדאי ליהנות ממנו כבר עכשיו (130 שקלים).

היין הבוגר יותר, התגלה כאינטנסיבי, בוסרי ומרוכז ממנו, אם כי לא פחות מאוזן ומורכב. הייתי שמח לשתות אותו גם בלי כל ההקדמה, אבל ההחלטה להשאיר אותו ביקב, קובי מעריך שמדובר בשלוש שנים, נראית מוצדקת ביותר.

לא במקרה בחרו אנשי היקב לעטר את התווית באיור של זיקית, שמתייחס אל הוורסטיליות של הזן, שכמו שהתברר, מתבטאת לא רק בין סגנונות שונים ויצרנים שונים, אלא גם בין בציר לבציר. הכוונה והיכולת של יקב רקנאטי, למרות הגודל שלו, להפוך את הוורסטיליות הזו ליתרון, שמאפיינת בדרך כלל יצרנים קטנים יותר, היא בין התכונות שהופכות אותו לטעמי לאחד היצרנים המסחריים המעניינים בישראל.