היינן ברי ססלוב הוא אחת הדמויות הכי מזוהות עם המהפכה שהתחוללה כאן בתחום היין לפני עשרים ושלושים שנים. אלה שראו ושמעו אותו מדבר על יין, לא שוכחים את האיש.
ההתלהבות, הלהט והידע הבלתי נדלה, נחרטו בזיכרון כל מי שפגש אותו אי פעם. (הערכת מערכת: עורך שורות אלה, שהוא בוגר אחד הקורסים שלו מאשר את המסר). ברי, מחלוצי היצרנים ומדריכי היין בארץ, העביר קורסים מקצועיים בנושאי יין ששמם יצא בכל הארץ.
בימים אלה הגיע ססלוב, שעזב את הארץ בזעם לפני מספר שנים, לביקור קצר לרגל חגיגות יום הולדתו ה-79. ניצלתי את ההזדמנות לשמוע את סיפורו.
המופע של שיא הרגש
כשפגשתי את ברי בפעם הראשונה, לפני כמעט 30 שנים, חשבתי לעצמי "זה אמיתי או שיש פה משחק דרמטי מצוין?"
די מהר למדתי להכיר ולאהוב את האיש הצנוע הזה, עם הידע העמוק בעולם היין, המבטא האנגלו-סקסי, הידע הנרחב וההתלהבות המוחצנת. הוא אמנם ירד ממגרש המשחקים הזה בשנת 2013, אך דמותו והיינות שלו, הם כאמור, בלתי נשכחים.
ברי ססלוב נולד בשנת 1946 באוטווה, בירת קנדה, והגיע לארץ כמתנדב במלחמת ששת הימים, ונשאר פה.
בתחילה עבד כמהנדס אלקטרוניקה, ואחר כך בעולם המחשבים, ורק אחרי שנים הפך ליינן. בשנת 1991 הוא כתב את הספר 'מבוא לעולם היין'. בתו רוני ססלוב הצטרפה אליו לעבודה כייננית בשנת 2002.
ברי, למה הגעת לישראל ומה גרם לך לעזוב?
"האמת שלא ידעתי עד אז באמת מה זה יהודים. הגעתי מבית אורתודוכסי, שמרנו כשרות בבית, אך עם הזמן המשפחה יצאה מזה, ומגיל 12 הייתי כבר ליברלי. אבל את האנטישמיות הכרתי היטב. כשהייתי הולך הביתה מבית הספר חיכתה לי חבורה. זה התחיל במילים, אחר כך באיומים ואחר כך במכות, ואני רצתי".
"כשהייתי בן שש אבא שלי קנה את הטלוויזיה הראשונה שלנו. הז'אנר הדוקומנטרי בקנדה היה מהטובים בעולם וראיתי מה הנאצים עשו ליהודים, שהרבה מהם הגיעו באותה תקופה לקנדה. הרושם חד משמעית נשאר חרוט בזיכרון."
"בשנת 1967 כשראיתי שפרצה מלחמה הבנתי שאני, בתור יהודי, לא יכול להישאר בקנדה מבלי לנסות לעזור. הגעתי לארץ עם חברים לקיבוץ והתאהבתי בישראל ובישראלים."
"זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי מה זה להיות יהודי, והרגשתי בבית. וזאת הסיבה שנשארתי פה. אז, הפוליטיקאים רצו לבנות מדינה יהודית, ואחד עזר לשני, בישראל הזו התאהבתי. עם השנים הדברים השתנו ואני לא מרגיש היום כמו אז. היום אני מלא כעס".
מה עשית בארץ בתחילת הדרך?
"בשנת 1972 התחתנתי עם נילי. אבא שלה מצא לי עבודה ב-IBM. הוא שכנע אותי שחייבים גם את הנייר, את התואר. עבדתי בתחילה כמתכנת. ואז הציעו לי עבודה בבית לוינשטיין כמהנדס ראשי."
"הייתי המהנדס של פרויקט מחקר רציני ששיפר את המסוע של ההליכה עם פרוטזה, וזה עבד כמו פלא, אנשים הלכו כמו שצריך בפעם הראשונה. ואז הרגשתי שאני תורם, שלא כמו בעבודתי הקודמת. זה היה הלב שלי."
"משם, אחרי הפרויקט, עברתי לטלוויזיה החינוכית לפרויקט שהיום קוראים לו אינטרנט ואז קראו לו טלטקסט. הצלחתי למצוא את השבב ששילב גם את השפה העברית ולא רק אנגלית כמו שהיה עד אז."
"תכננתי את זה בחברה בלונדון, שיגעתי להם את השכל כי היה חשוב לי שזה יהיה פרפקט. חזרתי עם זה, והיה טלטקסט. אנחנו המשפחה הראשונה שהשתמשה בזה. אני באתי כדי לתרום, לא להיות עוד ישראלי."
"אחר כך עבדתי בעוד חברות, ולא רציתי להיות יותר עם אנשי המחשבים, לא אהבתי את האינטריגות ביניהם. עבדתי באמדוקס ונשלחתי לשלוש שנים לסן פרנסיסקו, ושם למדתי גם על יין".
אל תפספס
איך התחילה האהבה ליין?
"לא בדיוק יודע, אבל אספר לך סיפור. באוניברסיטה בקנדה צריך לדעת אנגלית וצרפתית באופן שווה. אני שונא את הצרפתים, הם לא היו טובים ליהודים. אך לשמחתי המורה לצרפתית הייתה ילדונת יפהפייה שהתאהבתי בה ממש. היא לא לימדה צרפתית, היא דיברה איתנו."
"היא עברה מעיר לעיר, התחילה בבוז'ולה, וסיפרה על יין. שתיתי בוז'ולה ולא אהבתי אותו. ואז היא טיילה איתנו במקומות אחרים וטעמתי יינות שמאוד אהבתי. היא בעצם הכניסה אותי לעולם היין, שבכלל לא חשבתי עליו."
"זו הייתה הפעם הראשונה שלקחתי יין גם הביתה. גם היום, אני אוהב לבשל ותמיד יש אוכל ויין על השולחן. בארץ, לאחר שהתאהבתי ביין, פגשתי את הספיישל רזרב הטובים של 'כרמל' שזכו בפרסים, ואת היינות הטובים של יקב רמת הגולן. היה לי אוסף של היינות."
"ברמת הגולן הכרתי את כל הצוות וראיתי מה זה לעשות יין. הייתי שואל את ויקטור (שונפלד, היינן הראשי של יקב רמת הגולן. מ.א) הרבה שאלות והוא ענה על הכול. ראיתי איך מנהלים את היקב וזה הדליק אותי".
"בשנה האחרונה שלי באמדוקס, לאחר שלוש שנים בסן פרנסיסקו, שם למדתי גם באוניברסיטת דייויס, ועבדתי בכמה יקבים, כתבתי את הספר 'מבוא לעולם היין'. הכרתי כבר את התהליך היטב. נהגתי לנסוע גם לפריז ולקנות שם יינות וטיילתי באזורי יין שונים. ואחרי חמש שנים באמדוקס, שם לא עשיתי הרבה מעבר ללימוד על יין, התחלתי ללמד בקורסים על עשיית יין בארץ".
"באותה תקופה היה כבר את יקב מרגלית שמאוד אהבתי. יאיר מרגלית נתן תמיכה לרוני ג'יימס בצרעה, שמאוד אהבתי אותו. ואז הקמתי יקב עם שורק ולימדתי שם על יין."
"ייבאתי גם יין מאוסטרליה ופגשתי את אלי בן זקן, עם יקב הבוטיק השני בארץ, בטעימה שלי בירושלים. היין שעשיתי בשורק היה בסדר, לא משהו שאני גאה בו, אבל הכול נמכר."
"עם השנים לקחתי את ארקדי פפיקיאן שיעזור לי ללמוד מהטעויות שעשיתי והוא לימד אותי לתקן בעיות. ואז התחלתי להבין טוב יותר והרגשתי בטחון להקים את היקב שלי. אז גם התחלתי לעשות יין טוב, בשנת 1998 בקיבוץ אייל."
"בתחרות של אבי בן עמי זכיתי במקום הראשון וליקב היה שם טוב. בשנת 1998 גם חזרתי עם גביע מ-וינאקספו. זו הייתה גאווה והוכיח גם שאני יודע על מה אני מדבר. עשיתי במשך השנים המון קורסים, לימדתי 6,000 תלמידים שחלק מהם עושים יין עד היום".
ואז עברתם לצפון
"היקב באייל לא היה מקובל על משרד הבריאות וגם הייתי צריך מקום גדול יותר, שרציתי שיהיה ליד הכרמים שלי. עברנו לצוריאל ואחר כך לקדיתא, וגרתי מעל היקב. שם יכולתי לגעת ביין שלי ונהניתי מהעבודה."
"התחלנו לעשות יין בכמויות, 80,000 בקבוקים בשנה וזה דרש הרבה והייתי חייב שותפים. השותפים שמצאתי הטילו עלי תנאי, להפוך את היין לכשר".
"מפה לא יכולתי יותר לגעת ביין שלי וזה יצר לי חור בלב. העובדים החרדים לא ממש רצו לעבוד, והמשגיח לא הבין בכלום, והרב והמשגיח דרשו ממני לעשות דברים לא הגיוניים."
"טלפנתי לבד"צ לאדם שהכרתי ואמרתי אם אתה לא מוריד ממני את הרב והמשגיח האלה אני הופך ללא כשר עוד פעם."
"הם לא אהבו את זה ונתנו לי רב שלא עשה כלום ומשגיח בדרן שכל הזמן היה מספר בדיחות, וזה כבר היה סיפור אחר, לא היה אכפת להם מה קורה ברגע שקיבלו את הכסף. אבל הבעיה של הכסף לא נפתרה".
הבת שלך, רוני, עבדה איתך מההתחלה?
רוני עבדה איתי כבר ביקב באייל. התקופה הטובה ביותר שהייתה לי הייתה כשעבדתי עם רוני, כי היא גם הבינה וגם הייתה יצירתית. היא רצתה לעשות את יין הקינוח דמוי פורט שלה."
"נתתי לה את חלקת הקברנה סוביניון והיא שיגעה אותי כי עבדה ושמרה על היין שנים ותפסה הרבה מקום, אבל התרציתי, והיא עשתה יין מדהים. אחר כך היא באה איתי למושב צוריאל ששם היה לי היקב שחלמתי עליו וגם לקדיתא."
"רוני עבדה איתי ואהבה את זה עם הלב וגם אני. הייתי הולך לכרמים ומדבר עם הגפנים. אז עבדתי עם בני סורקין שיש לו ידע עצום ואז התחלתי להבין קצת יותר וגידלתי כרמים בצורה אורגנית, עם ההמצאות היצירתיות של סורקין".
בשנת 2013 ברי מכר את חלקו לשותפים, קיבל את חלקו, ומאוכזב עזב את הארץ להודו. "אמרתי למשפחה שאני חייב לצאת מישראל כי נשאר לי טעם רע בפה ובגוף, ומשך אותי המזרח".
ואז היו שמונה שנים טובות בהודו, בגואה. שם הקים גוף שהיה אמור לנקות ולשמור את האזור נקי. חמש שנים ניהל ומימן את הפרויקט, "אי אפשר לשנות את ההודים והמקום לא ממש נשאר נקי, אך הצלחתי לקרב את הלבבות כשראו את ההתמדה שלי".
ואז עבר ברי לתאילנד וחיפש מקום בו יוכל להכיר את התרבות התאילנדית האמיתית ומצא אותו בצפון, בצ'אנג מאי, שם התאהב בעיר ובאנשים, גר בקומה גבוהה ממנה ראה את כל העיר והיה לו שקט ושלווה מול יער והרבה טבע. גן עדן.
"שם בא לי לבשל. הייתי קם מאוחר, הולך לשוק לקנות את המוצרים הטריים, חוזר, נכנס למטבח ועובד לאט. מה יש לי חוץ מזמן, אז למה למהר. ואז, לאחר תקופה של חשבון נפש התגעגעתי הביתה. הבנות שלי הגיעו אלי לביקור, וזה היה הטוב ביותר שיכול להיות וקירב אותנו מאוד. והתגעגעתי יותר. והנה אני פה, אבל אני לא נשאר בארץ, עדיין כואב לי פה."
"זו לא המדינה שבשבילה באתי ועשיתי כל מאמץ כדי להשאיר תרומה אחרי. לא יכול לסבול מה שקורה פה".
אתה מתגעגע להיות יינן, לעשות יין?
"בשום פנים ואופן. עשיתי יין למעלה מעשרים שנים, עשיתי את שלי ואני לא מסתכל אחורה. יש לי גם המון רעיונות גם בתור מהנדס, אבל אני לא מתגעגע גם לזה."
"עשיתי ניקיון נפש, אמנם השתדלתי לא לעשות רע, אבל לפעמים בן אדם פוגע באנשים, וביקשתי סליחה. אני אולי לא תמיד גאה כל כך בעצמי, אבל אני גאה במשפחה שלי".
ברי עדיין מתלהב מדברים. ממש כמו שהכרתי אותו בעבר. "הו, כן. מאוד. את ראית את זה כשביקרנו ביחד את יעקב אוריה בירוחם עם היינות הנפלאים שהוא עושה". זה היה אותו ברי שהכרתי לפני שלושים שנים, מתלהב כמו ילד קטן עם ניצוצות בעיניים.