יקב גלאי: אהבה וכאב בעוטף של העוטף

הגבול בין אמנות לאומנות מיטשטש אצל אסף גלאי, יינן יקב גלאי. כנין לאליעזר שטריך, פסל, צייר, מורה ומנהל מיתולוגי ב-"בצלאל", אסף המיר את המפסלת של סבא רבא במזמרה.

כפי שאבי סבו הקפיד על דיוק בתווי הפנים של פסליו, כך אסף, מעצב גרפי בעברו, מדייק בטיפוח הכרם במושב ניר עקיבא שבנגב הצפוני, מתוך היכרות אינטימית עם האקולוגיה המקומית הייחודית.

אסף מכיר את הכרמים שלו כמו את כף ידו. שלושים שנות התבוננות הביאו אותו לכדי מסקנה שלפעמים צריך לטבע לעשות את שלו.

כשאני צועד עימו לאורך הכרם הנטוע למול ביתו, הוא מפליא בסיפורים אודות בית הגידול שבו דרים בכפיפה אחת בעלי חיים וצמחים. כולם חלק משרשרת המזון.

חשבתי שהבית בו גדל אסף הוא זה שהכין אותו לעבור לנגב ולהקים בשנת 1996 את היקב. אביו דן גלאי ז"ל, התגייס בגיל 15 לחיל השדה של ארגון ההגנה, ולאחר שנפצע באופן קשה בצפת והחלים, עבר לשרת בחטיבת הנגב של הפלמ"ח.

אסף חרש את ישראל וסביבתה עם אביו, שהיה איש "מקורות", אבל כשתחושת הציונות משכה אותו להכות את שורשיו עמוק יותר בישראל, הוא חיפש מרחב שומם והנגב היה בדיוק המקום אותו חיפש."

"מאוד אהבתי את הארץ הזו" הוא אומר, "יש לה המון בעיות, אני עדיין אוהב אותה אבל אוהב אותה בכאב."

אבל המשיכה ליין לא הגיעה מה"שפריץ" של בית הוריו, אלא משלושה רגעים מכוננים. בשנת 1982 הוא פגש במקרה את אלי בן זקן (אז בעל מסעדת "מאמא מיה" בירושלים) לטיול ג'יפים בסיני עם בקבוק של מונפורט רוזה. זיכרון שהפך להשראה כשבן זקן הפך ליינן.

באותה שנה התאהב אסף ביינות איטליה במסע לטוסקנה ופיימונטה, ובסוף העשור קיבל את "ספר היין" של מימי בן יוסף. המשולש הזה: המפגש, המסע והספר, הצית בו את התשוקה לעשייה.

בשנת 1996 רכשו אסף ואשתו סיגלית, גם היא חובבת יין וקולינריה מושבעת, בית נטוש במושב ניר עקיבא שהוא כור היתוך של עולים ממקומות שונים.

שלוש שנים מאוחר יותר בשנת 1999 למד אסף בביה"ס שורק ולמד גם קורס בכימיה אצל ד"ר יאיר מרגלית, בשנת 2000 הוא נטע כרם ראשון בשטח של 10 דונמים ובשנת 2002 נבצר לראשונה חלק מהכרם כניסיו ראשוני לעשיית יין.

לאחר שראה כי טוב, החל בשנת 2004 לייצר יין באופן נרחב יותר בעזרת היועץ ד"ר ארקדי פפיקיאן (בשנתיים הראשונות בלבד). והנה, תוך שנה, נבחר היקב יחד עם עוד ששה לייצג את חטיבת יקבי הבוטיק הישראלים של חברת "הכרם".

אסף הגיע למסקנה שמלכי הענבים קברנה סוביניון ומרלו גדלים יפה גם בניר עקיבא אבל אינם מפיקים מה שהיה מצפה מהם. מאידך הוא גילה שיצירת בלנדים בין זנים, יוצרת יין יותר טוב ומעניין יותר.

בשנת 2015 הוא יצר בלאן דה נואר, יין לבן מענבים אדומים, ששמו הלך למרחוק, ובשנת 2016 יצר יין רוזה.

אגב, הוא גם מייצר יין בסגנון פורט שכל כולו תולדה של התערבות בינו ובין אריאל אפשטיין מבעלי חברת "הכרם". אפשטיין היה פסימי ותהה למה לייצר יין בסגנון פורט בישראל אבל אסף התעקש, הבטיח, והצליח.

כיום הוא מייצר כ-12-14 אלף בקבוקי יין בשנה ומקפיד להשתתף בתחרויות בישראל. אסף מאמין בפירגון לאנשי התעשייה, הוא מפרגן מאוד לאבי בן עמי יוזם תערוכת "סומלייה" ולחיים גן יוזם תחרות "טרה וינו".

ההשתתפות בתחרויות החלה מתוך רצון להבין את מקומו בתעשייה בעיני שופטים הטועמים אותו בצורה עיוורת, מעיין ביקורת של אנשי מקצוע. היום הוא ממשיך לעשות את זה כאמור בשביל לפרגן.

יש לו כבר הכרה רבה ומספיק מדליות באוסף.

בעבר הייתה מצוינת על התוויות המילה Estate, היות והכרם נמצא ממש מול היקב. בשנת 2020 הורד כינוי זה שכן אסף החל לבצור ענבים בכרם נוסף במצפה רמון, והוא מתכנן לשדך בעתיד בין ענבי מצפה רמון וניר עקיבא.

כך או אחרת, אסף האמן או האומן, תחליטו אתם, יוצר יין מתוך התבוננות, והישיבה אצלו בחצר היקב נעימה ומכניסת אורחים עד מאוד.

יופיו עוצר הנשימה של הנגב הצפוני עלול להשכיח לרגע את הצל הכבד שבפאתיו. קשה להאמין שמרחק נגיעה מהכרם הפסטורלי של אסף וסיגלית, מעבר לפרדס הירוק ולגבעה הנישאת, נטועים זיכרונות השבר והתהום שנפערה בנורמות האנושיות.

יקב גלאי בניר עקיבא, ה-"עוטף של העוטף", אולי אפוף ניחוחות יין טוב, אך גם זיכרונות כואבים של אלה שהיו ואינם. בהם חברים קרובים כדרור אור ז"ל, שגבינות מחלבת בארי שלו עדיין נמכרות ביקב, ואנשי יין כגדעון פאוקר ז"ל.

זהו גם הזיכרון המשפחתי הפרטי. בתם, שניצלה ממסיבת הנובה, כשלא נסעה עם חברותיה, אך לא ניצלה מהגורל האכזר של ליווי 29 מהן בדרכן האחרונה. השאלות "למה?" ו"מדוע?" נותרות תלויות באוויר ללא מענה.

על אף הציונות, היין והנוף האנושי המשובח, אסף מתחיל לתהות על מקומו כאן בזמן שנותר והתנהלות הממסד.

"אם חשבנו שזו הייתה התחתית, אני כל בוקר מגלה שיש תחתית נמוכה יותר," הוא אומר בכאב. "בשנתיים האחרונות התחלתי לשאול ולפזול לאופציה שלא אמשיך לחיות פה, היא עומדת על הפרק ואפילו נבחנת."

"אם אני בר מזל, אני לא בחצי החיים שלי כי חגגתי 60 לפני שנה, אלא ברבע האחרון האפקטיבי של חיי. 20 שנה מספיק זמן אולי לא יותר מדי אבל זה מה יש אם נזכה."

"אני שואל את עצמי ואומר לילדים שלי: אם אתם לא תעשו פה מהפכה ותנהלו את המדינה הזו מהשאול שהיא וכולנו מצויים בכל רמה ופרמטר, מה יהיה?"

בדרך הביתה, אחרי הביקור ביקב גלאי, הבנתי שהתקומה האמיתית נמצאת פה. באנשים. לא בממשלה, לא בפוליטיקאים ולא בעסקנים.

היא נמצאת באנשים שחוו ואבדו, וממשיכים היום בתנופה, מתוך הכאב, לעשות טוב, לעשות חקלאות, לעשות ציונות ולייצר יין ישראלי.