לא עייפי דרך: היקב מקיבוץ ניר עוז משיק יין מסחרי ראשון

שאלות רבות עלו בערב ההשקה של 'פאוקר, אדום 2023', כשהסתכלתי בנוכחים בבית איש הענבים ביפו, רובם אנשי קיבוץ ניר עוז, שעשרות מתושביו נרצחו ונחטפו בשבעה באוקטובר, שאלתי את עצמי, האם יש מקום לשמחה? האם מצאו האנשים הללו יכולת להכיל רגעים של נחת, בלב מרוסק מכאב וגעגוע? האם מתוך הלבבות הסדוקים יכולים לעלות גם אדים מעודנים של אושר?

מטרת ההתכנסות הייתה אמנם השקתו של יין חדש, אולם בסיפור המורכב של משפחת פאוקר-קיבוץ ניר עוז-אזרחי מדינת ישראל, קשה היה להחליט אם הנוזל בגביעים הוא תוצר של ענבים שהותססו, או מעיין נוזל חיים שנוצר על ידי אנשים מלאי געגוע לקיבוץ, למשפחה ולחיים שלפני היום הארור ההוא.

אין זו הפעם הראשונה בה אני שומע את סיפורה של משפחת פאוקר, סיפור של כאב גדול, אולם נדמה שבערב השקת היין, הייתה המשפחה מאוחדת סביב תקווה גדולה, סביב הנכד גל שכמעט בין לילה הפך ליינן, בעל יקב המקיים באדיקות ובצילו של סבו ז"ל את הסיסמא שהגה מאיר יערי בשנת 1945 והפכה לסיסמת קיבוץ ניר עוז עם הקמתו בשנת 1955: "לא עייפי דרך כי אם מפלסי נתיב".

יקב פאוקר הוקם על ידי גדעון פאוקר ז"ל שחלם כל חייו לטעת כרם ולייצר יין. חלום אותו הצליח לממש יחד עם חבריו חיים פרי ז"ל, יורם מצגר ז"ל שנחטפו לעזה ב-7.10 ונרצחו לאחר חודשים בשבי ועם גדי מוזס שכולנו תקווה כי גורלו אחר והוא חי, מחכה למדינת ישראל שתושיע. גדעון, שהופקר אף הוא, נשם את נשימתו האחרונה בזרועות רעייתו אורנה, בממ"ד שבביתם בקיבוץ.

מספר ימים לאחר הטבח, כשהאנדרלמוסיה עוד שלטה בכל, לאחר שהוא עצמו הציל בעור שיניו את עצמו, ילדיו וקרוביו מן התופת של אותה שבת, כתב חיים גן, "איש הענבים" וחברם הטוב של האנשים שהזכרתי כאן כתב פוסט מטלטל שזהו חלק ממנו:

"...מנהל סיכונים ומחליט לצאת לפני שקיעה בין שבילי עפר במהירות מופרזת, עברנו את קו האש.

בכניסה לכביש שש בין מחסום למחסום התקשרתי לגדעון, משה, גדי וליטו ואין מענה, רק משה ענה ושיתף בסיפורים נוראיים, בן אחותו חבר בכיתת הכוננות נפל (כיתות הכוננות הם הגיבורים שבחירוף נפש הגנו ונפלו).

גדעון פאוקר נרצח ומת בידיה של אורנה. גדי מוזס, אישתו אפרת, הבת והנכדות נחטפו. ימים נוראים שמביאים זוועה ויללה, אכזבה ואבוד האמון הבסיסי באדם ובמדינה. זה הזמן לחשב את צעדנו, בחכמה, בזהירות ובערמומיות.

נקמה זה לחלשים! יש דרך המובילה מהאנושיות דרך הלאומיות אל החייתיות. החייתיות היא אזור הנוחות של הרשע ואנחנו לא נלך משם. יש לנו את היכולת לקחת את החור השחור הזה ולהפוך אותו לנקודת אור, לנו לילדנו ושארית העולם..."

חלק מהבטחתו של גן להפוך את החור השחור לנקודת אור, התקיים בדמות פניה למשפחת פאוקר בקריאה להציל את היקב ואכן כך קרה.

למשימה התגייסה המשפחה, גן, היינן ד"ר אלישיב דרורי מיקב גבעות, היינן מאירם הראל מהיקבים אמפורה ולוטם, אוריאל הררי מיקב שריגים, המעצב איתמר גור ועוד רבים אחרים בהתנדבות ומתוך רצון עז להציל את היקב ולסייע למשפחה.

כך הפך בן לילה נכדו של גדעון ז"ל לבעל היקב וליינן שלו תוך תמיכה ולימוד אינטנסיביים ותוך נטיעת כרמים חדשים ובהם זני ענבי יין רבים ואף זן חדש-ישן בשם יעל (זן אדום קדום שהתגלה בחולות ניצנים). על הכרמים אחראים רז (אביו של גל) וערן (דודו של גל).

גל שעלה לשאת דברים סיפר בהתרגשות: "כשפתחנו את דלת הברזל של היקב בסוף אוקטובר שעבר, נפתח עבורנו צוהר לסבא, נכנסנו אל המקום שבו בילה את מרבית זמנו הפנוי, שהיה המקום השקט והנעים שלו."

"כבר אז החלה לחלחל בי ההבנה שלא נוכל להתחמק מלהתעסק בייצור יין. אם בחיים עשינו את המוטל עלינו אז במותו נעשה הרבה מעבר ועם ילדים כמו שהוא גידל המעבר תמיד גדל וגדל...".

גל מצא עצמו הולך בעקבות סבו ולא הייתה זו רק צוואה לא כתובה, היה בכך מילוי של דקות רבות בהן העיסוק ביין קירב אותו לסבו והרחיק ממנו את הצורך לעסוק בתלאות השנה החולפת. יחד עם זאת, גל גם מרגיש את כובד האחריות שרובצת על כתפיו.

"היין הזה הוא הראשון שיצא מניר עוז והוא לא פרי ידיו (של סבא ק.ק.).. כשבניתי את הבלנד ניסיתי לחשוב מה הוא היה אומר עליו, אם היה מתחבר לטעם, אם היה משנה משהו, ניסיתי להתחקות אחר טעמו ובעיקר להשקיע ביין את כל כולי.. זה הרגיש כמו להביא ילד לעולם...".

היין עטוף בתווית ומיתוג מעשה ידיו של איתמר גור. בתווית נראה סבא גדעון בכרמים וסממני הבתים ברקע הם בתי ניר עוז. שפה מכובדת, קלאסית, מינימליסטית ועם זאת עוצמתית.

כדי להתרשם באמת מאיכות היין, אני ממליץ לטעום אותו פעם אחת בטעימה עיוורת מבלי לחשוב על הסיפור שמאחוריו ופעם נוספת, נסו לפגוש את גל, בעל החיוך הטוב ושובה הלב ולטעום איתו את היין. כי היין והאדם, חד הם.