אפרטו

כמו קשיש המסרב לצאת לפנסיה, נאבק אבן גבירול על מעמדו כציר מרכזי בתל אביב. גן העיר מעולם לא היה מה שהבטיח להיות, שקם גאלרי קרס, סטארבאקס נסגר. אבל אבן גבירול תופס את הקיץ בתנופת התחדשות נמרצת, ברוח המאחזים החוקיים, הלא חוקיים, מה זה משנה, העיקר שאנחנו על המפה. הבראסרי כבר שם, בימים אלו נפתח בפינת ארלוזורוב קפה הילל הירושלמי ואפילו קופיקאט הזעיר גדל והתעצם. אפרטו הוותיק, סוג של תחנת תרבות עבור חלק מתושבי העיר, החליט להתכונן לתחרות, גם אם ממילא ידו תהיה בה על העליונה.
כיאה למי שמודע למעמדו, אפרטו מצפצף על צווי האופנה, וגם אם הלבן הוא השחור של הקיץ, באפרטו הוא שחור. מקסימום אפור כהה. לא ברור מי התחיל עם זה קודם, אבל גם המלצריות, מנהלי המקום ולא מעט אורחים עונים לצו האופנתי, כאילו היינו עכשיו ממש באמצע שנות התשעים, וכאילו חצי מהם לא עושים יוגה לאיזון הגוף והנפש עמוסי הקפה והסיגריות.
כדי לשמח את העין בכל זאת, מאירות את האפלולית עשרות חלליות מתכת צבעוניות, מחוברות יחד לכדי מבנה מולקולארי סבוך ששולח זרועות לכל חלקי הקפה. המקום כולו מבהיר, גם לחייזרים שלא ידעו קודם, שהוא קול, על כך תעיד גם התפוסה הכמעט מלאה כבר בשעה תשע בבוקרו של יום שישי. אבל האם באמת קול הוא מה שנעדר ממנו כל חום?

השולחנות מסביבנו נתפסו על ידי משכימי קום, והלכו והתרחבו בכל פעם שעוד אחד מהחבר'ה התעורר והגיע. במקביל התנהלו מאבקים על שיפור המיקום. כולם רצו להיות בשולחנות הטובים, אלו שמהם אתה יכול לראות יותר ממה שיוכלו לראות אותך. וכך, מציצים כולם בצלחתם של יושבים השולחנות השווים, בודקים את קצב שתיית הקפה, ובתזמון מדויק, לא מוקדם מדי כדי לא להיתפס נלהבים, ולא מאוחר עד כדי כך שמישהו אחר יספיק לעשות את זה לפניך, קוראים למלצרית ומעדכנים אותה בשאיפות ההשתלטות. גם אנחנו שיפרנו ככה עמדות, אחרי שמישהו בשולחן שאליו עברנו שיפר אפילו יותר. המלצרית שלנו, בשחורים ופלטפורמות כמו המלצריות האחרות, מעלה בצו המוסרי של המקום, והגניבה כמה חיוכים חביבים באמת. אבל לשולחן הגברי מאחורינו היו דרישות אחרות מהצוות: הוא הודיע מבודחות לאחראי, שלא מקובל עליהם שיגישו להם בחורות עם תעודת בגרות. מישהו אחר הוסיף, ובכך הסגיר את גילו, "אפילו לא כאלו עם סקר", שזה מבחן שהיו עושים פעם לבוגרי כיתה ח' כדי לדעת אם לשלוח אותם לעיוני או למקצועי.

שלב הקפה (9 שקלים לקטן, 12 לגדול) עבר בהצלחה. שמתי עין על סלט העגבניות ולניר התחשק שקשוקה. המלצרית הודתה שהיא עוד לא ראתה שקשוקה יוצאת מהמטבח הזה. מצד שני, אבוקדו הופיע בכמה מהמנות, למרות שבעיר כולה הסתיימה העונה. בנדיבות, הזמין ניר בגט עם אבוקדו ואמנטל (26 שקל), יותר בשבילי מאשר בשבילו. אבל בעוד ניר שמח בו, אני קיטרתי שגם לאבוקדו הזה הסתיימה העונה. אבל את סלט העגבניות (27 שקל) אפשר להכתיר בשמחה כמרענן הרשמי של הקיץ. הרבה רוקה טרייה, כוסברה, שמסמנת שוב את שובה, פרוסות עגבנייה, פיסות מוצרלה זעירות, צנוברים, מיץ לימון ושמן זית. אם רק הגבעולים יישארו במטבח, הוא יהיה מושלם.
השמש טיפסה לאט לאט למרכז השמים, ובאפרטו כל העמדות היו תפוסות. המלצריות טיפסו על הקירות מרוב עומס, ואפילו זאת שהיתה נחמדה אלינו, נזפה בעמיתתה מעל ראשינו: אולי תתאפסי כבר. הרבה מאוד אנשים חיכו לשולחן שלנו, בודקים מתי נזמין חשבון. ואם כבר קמנו, מאיזו חניה אנחנו יוצאים?