שרון ביקשה מקום רגוע, שאפשר יהיה לדבר בו. קפה הלל, מקום מפגשנו האחרון, היה תזזיתי בשבילה. היינו מוכנים להרחיק לכת כדי להשיב את נפשנו, עד כדי יציאה בהתנדבות מחוץ לעיר, אולי שם תימצא הבריזה. "מקום בארסוף" נשמע כמו פתח מילוט מוצלח.
לא ידעתי שקיים מקום כזה בכלל, עד שמישהי סיפרה לי שחלום חייה הוא לגור בארסוף. הייתי מוכרחה לבקר שם, לראות איך נראה חלום חייה מבפנים. הצלחתי לחדור ליישוב הסגור והשמור במיצובישי המרוטה, במין הפגנת ביטחון מזויפת, שקיוויתי שהשומר פירש כשייכות טבעית ליישוב. כשנכנסתי פנימה, הבנתי שהשומר סתם נתן לי לגעת בזוהר, או שהוא חשב שאני הבייביסיטר של מישהו. אם לא הייתי מקפידה על רקימת חלומות בעלי סיכוי כלשהו להתגשמות, מגורים בארסוף בהחלט היו מצטרפים לאחד מחלומותי, מונחים ליד חלום הרזה-לתמיד-בלי-לחשוב-על-זה-בכלל.
מתוך אותו זיכרון מתוק של שוטטות גנובה בין בתים מדהימים ביופיים, המשובצים חול צהוב מול ים לא מתורבת, גררתי את יקירי לארסוף. כבר בטלפון התברר שמקום בארסוף נמצא בכלל בארסוף-קדם, שזה קרוב, אבל לא אותו דבר. בשטח התברר עוד ש: א. בשביל לראות ים נצטרך ממש להתאמץ. ב. לא הצטיידנו באביזר היחידי שמאפשר הנאה במקום - ילדים.
ממקום בארסוף, אוהל פלסטיק לבן, עם ספסלי עץ המכונים בעגת החתונות "ישיבה אלטרנטיבית", אפשר היה לראות בעיקר מין גירסה מקומית למדבר - מישור צחיח עם צמחייה קלושה שמזכירה משהו ממערבונים. אחרי המישור, ולמטה ממנו, נמצא כנראה חלום חייה, אבל לא זכינו לראות ולא בדל ארובה השייכת לשועי הארץ. כאמור, אפשר היה לתפוס חתיכת ים אם מתאמצים, אבל ממש לא התחשק לנו להתאמץ בחום הזה. ובגלל הקושי למזג אוהל פלסטיק באמצע המדבר, היה חום כזה שהדרך היחידה להירגע בו היא לקחת אותו עד הסוף ולהתעלף.
אפשר להבין למה הורים לילדים קטנים, בעיצומו של החופש הגדול, מעדיפים לבלות שם את השבת. יש מתקנים ושטח פתוח ובטוח יחסית, לפחות בעיניים שאינן מתורגלות לחפש סכנות אפשריות. אחרי חודש של אחזקת ילדים בחופש הגדול, יכול להיות שגם אני הייתי מצליחה ליהנות מהאנטי פסטי האכיל אך רחוק מלהצטיין (36 שקל לצלוחיות זעירות של עלי גפן, בטטות, חצילים ולבנה, עם לחם), הלזניה הכמושה (36 שקל) או סלט הבית (30 שקל), שהיה גיבוב ירקות, לא בלתי טריים בעליל, אבל גם לא כאלה שהצליחו להתרכב לכדי סלט. ויש אפשרות סבירה שילדים ששיחקו במדבר הארסופי יירדמו בבית ממש עד הערב.
הקפה הקר (15 שקל) היה ממש טעים, וגם נגד הדיאט קולה (7 שקל) לא נרשמו טענות. רק המים הגיעו שנים אחרי הזמנתם, וגם זה בכוס פלסטיק רעועה. וכך כנראה אפשר היה להבין את התפוסה המלאה של המקום בשבת בצהריים: כולם עירוניים אוהבי מדבר, מצוידים בילדים היפראקטיביים, שאכלו בבית ומתמקדים בשתייה.
"מקום בארסוף". מול מושב רשפון. טל' 053-525366. ב'-ה' 12:00-24:00, ו'-שבת 10:00-24:00.
מקום בארסוף
כנרת רוזנבלום
13.8.2003 / 15:19