קופי טו גו קופי שופ

שנת הלימודים האוניברסיטאית מתחילה הפעם בלעדי. לא אתחדש לכבודה בקלסרים צבעוניים, לא אתחבט בבחירת קורסים בידיעון ולא אעמיס את הספרייה בספרי לימוד עבים ויקרים יותר משכר הדירה. קצת חבל, הפטנט הזה של הלימודים היה מושלם, אם רק אפשר היה לפתוח את השנה בחגיגיות ולסגור את התואר בהקלה. את האמצע - עבודות ומבחנים, עמידה בלוחות זמנים ותמרון מאומץ בין לימודים לעבודה ולחיים - אפשר להשאיר לאחרים.
כל העניין הזה של ללכת ללמוד, שנראה בתחילת השנה כמו בחירה חופשית בהרחבת אופקים ובגירוי אינטלקטואלי, מקבל אחרי השבוע הראשון ללימודים טעם של חובה תעסוקתית, של מחשבות רודפניות על הסמינר שמחכה להיכתב ושל עלבונות אישיים על הישגים בלתי מספקים.
הקורסים, שנשמעים מרתקים מאין כמותם בידיעון, מאבדים מזוהרם עם חלוקת הסילבוס וההתייצבות מול האמת המרה: ששוב בחרתי אותם רק כי הם מסתדרים טוב בלוח הזמנים. ספרי הלימוד היקרים תופסים אבק ומקום על המדף, ומביטים בי בתוכחה, כמי שיודעים ששוב אחפף עם תרגומים מצולמים.
גם מבחינה קולינרית, אוניברסיטת תל אביב מבטיחה הרבה יותר ממה שהיא מקיימת. קפיטריה יש בכל בניין, אבל כולן מציעות חוויית אכילה צבאית בעיקרה וקורעת במחירה. גם הקפה לא מצליח להיות סביר וממילא הבנות עם הכתב היפה, שכולם מחפשים, נמצאות תמיד ליד מכונות הצילום.

קופי טו גו בכיכר אנטין בכניסה הראשית לאוניברסיטה, הוא המועמד האפשרי היחיד לתפקיד קפה האוניברסיטה המסוגנן. באתר של פרופסור אריאל רובינשטיין, חתן פרס ישראל לכלכלה ומעריץ מושבע של אורנה ואלה, אפשר לראות תמונות שצילם בבתי קפה אוניברסיטאיים מעוררי השראה בעולם. שם, נקל לדמיין, נפגשים מרצים מקשישים עם סטודנטיות נלהבות, פרוסט נקרא מכריכה לכריכה ותזות מרתקות נרקמות על הפוך קטן ומצוין. רעיונות מקוריים ומשומשים נודדים כמטבע עובר לסוחר בין השולחנות, ומה שיימצא בלתי יעיל בשולחן הסטודנטים לעבודה סוציאלית, יתגלגל לכדי מודל מהפכני בכלכלת ישראל.

קופי טו גו שלנו הוא קפה בינוני ולא מזיק, שמתאים בעיקר לפגוש בו את ההורים. בתנאי, כמובן, שהחשבון עליהם; ארוחה של שתי מנות, שתייה קרה וחמה וקינוח אחד הסתכמה ב-135 שקל לפני טיפ. הוא דווקא מתאמץ להתאים לסטריאוטיפ, עם מבחר של כורסאות קטיפה, שולחנות שש בש ושח, וסטודנטים שממלצרים בנימה של "אולי אני מגיש לך קפה עכשיו, אבל קח לתשומת ליבך, שאני בכלל במסלול ישיר לדוקטורט במזרח אסיה". הנודלס (38 שקל) וההפוך הקטן (9 שקלים) היו לא רעים, אבל גם לא ממש טובים. אל השקשוקה (26 שקל) החביבה הצטרפה חצי חלה מחוממת, שזו עיסקה טובה לכל דבר ועניין. הקינוח, שנקרא פררו רושר (25 שקל), היה ממש גס. השתייה לסוגיה הביאה אותנו לסכום המוזכר לעיל.

מילא, גם ככה אין כאן כמעט סטודנטים במשרה מלאה, שיש להם זמן לבזבז על הגות ואסוציאציות חופשיות. בשביל לאכול קצת יותר טוב המציאו בשנים האחרונות את מרכז ההסעדה בבניין שרת. שם זוכים הסטודנטים לבזבז את כספם ממש על אותו אוכל שהם מכירים מחייהם החוץ קמפוסיים: יש שם למון גראס, מקדונלדס ודוכן לממכר שווארמה. אבל הפטנט הגדול טמון בגזרת העלים הירוקים. דוכן בשם זה מציע עסקית משתלמת למדי של סלט ממיטב העלים, הירקות וגם אנטי פסטי, גבינות ועלי גפן, עם פרוסת לחם כהה עבה ושתייה, הכל ב-32 שקל.
מי שמתעקש על שאר רוח, ובעיקר מי שמתעקשת, מוזמנת לסור לקפיטריית הפקולטה למשפטים, ובמחיר של הפוך קטן או ברד גדול לקבל מעבד, האיש שעל הקפה, חיוך גדול והכי כדאי את השאלה הקבועה: "מה שלומך, ילדת הפלא?". רק בשבילו, ובשביל לקבל בחזרה את כרטיס הספרייה שלי, שווה לחשוב על דוקטורט.

"קופי טו גו קופי שופ". כיכר אנטין (רחוב חיים לבנון פינת אינשטיין), טל' 6438639. פתוח תמיד.