לאחר שבוע של ציפייה מותחת (תודו שכססתם ציפורניים) אנחנו ממשיכים להעביר אצבע על הגלובוס ועוברים לחלק השני של חקר המשקאות האלכוהוליים הלאומיים של מדינות העולם.
אל תשכחו שאתם מוזמנים להגיב, להציע הצעות חלופיות ולהביע את דעתכם הכנה.
מהודו ועד הונדורס
--הודו--
בהודו, אחת המדינות הצפופות והעניות בעולם יש כמה בעיות: אין כסף, יש מחלות והרבה אנשים ואסור לאכול המבורגר. מה שכן, משקה לאומי עתיק יומין יש להם להודים, וגם בירה שיוצרה במיוחד עבור הטעם ההודי.
ההנדיה (Handia)- הוא משקה אלכוהולי המכיל שיכר אורז בו מושרים עשבי תיבול ושורשים שונים. את התערובת משרים כשלושה שבועות, מסננים ושותים בטקסים חגיגיים כמו חתונות, לוויות, חגים ופסטיבלים שונים.
Indian Pale Ale) IPA) - היא בירה שהוכנה בבריטניה במיוחד עבור השוק ההודי, וכיום זוהי הבירה הנלגמת ביותר בתת היבשת. למרות שזו בירת 'אייל', בירה כהה בדרך כלל, צבעה יחסית בהיר והיא בעלת גוון ענברי-זהוב. טעמה מר ביותר בגלל הכשות הרב שמוסיפים בתהליך הייצור כדי לשמור על הבירה שלא תתקלקל במסע הארוך להודו. ההודים אוהבים את הטעם ולכן מייצרים את הבירה הזו כך עד היום.
--הולנד--
ההולנדים, עם של שתיינים, יכולים להתפאר במותגים רבים מאוד של בירות המיוצרות בארצם, אך המשקה הלאומי ההולנדי, זה שמייצג אותם נאמנה כבר מעל ל-350 שנה היה ויישאר החנייבר - הג'ין ההולנדי המקורי. בסופו של דבר, הרי, החנייבר הוא זה שהביא לעולם את הג'ין הלונדוני היבש, ועל כן ניתן לו את הכבוד הראוי ונכתיר אותו למשקה האלכוהולי הרשמי של הולנד.
--הונגריה--
בהונגריה, כך מסתבר, קיים אחוז ההתאבדויות מהגבוהים בעולם, למה? אני לא יודע. מדינה נהדרת, אנשים נחמדים, מזג אוויר שפוי, בחורות יפהפיות ואלכוהול - אוי האלכוהול! המשקה ההונגרי הלאומי, הפטריוטי וזה שמייצג בגאווה את האומה ההונגרית נקרא אוניקום (Unicum) - דיג'סטיף רפואי, מר כמו החיים של מתאבד הונגרי ממוצע, אבל כשמתרגלים לטעמו הוא הופך להיות דרינק קבוע ונעים, בעיקר לבטן.
מומלץ לשתות אותו אחרי החמין של שבת בצהריים (או הגולאש של שישי בערב).
--הונדורס--
אני חושב שלרוב האנשים בארץ אין מושג היכן שוכנת המדינה הזו, הם רק נהנים לנקוב בשמה כי הוא מתגלגל טוב על הלשון. ובכן, הונדורס נמצאת במרכז אמריקה, בדיוק בחיבור בין שתי האמריקות הצפונית והדרומית. ההונדורים (כך קוראים להם, מה אני אעשה?), בייחוד אלה שגרים בכפרים השונים, מגדלים בחצר האחורית קני סוכר, מהם מוציאים את המיץ, מתסיסים, מזקקים ושותים. למשקה הזה הם קוראים "צ'יצ'ה" (Chicha) והוא נלגם בדרך כלל בארועים משפחתיים חגיגיים. חברות גדולות המשווקות את המשקה בצורה מסיבית יותר מייצרות אותו בתהליך דומה, אך מחומרי גלם משובחים יותר ותחת פיקוח בריאותי. המשקה המשווק מכונה גאורו (Guaro), והוא למעשה רום רק בשם אחר. הגוארו לא מיוצא מחוץ להונדורס מכיוון שהכמות המיוצרת בקושי מספיקה לצריכה הלאומית.
מהרשות הפלסטינית ועד זמביה
--הרשות הפלסטינית--
תירגעו ומהר, אין פה מעבר חד לפוליטיקה, אבל ברשות הפלסטינית עושים אחלה אלכוהול שבעולם. אמנם נכון, למוסלמים אסור לשתות אלכוהול, אבל בואו אני אגלה לכם סוד - יש גם יהודים שאוכלים חזיר, הייתם מאמינים?
איך שלא יהיה, ברשות מכינים משקה שניתן לומר עליו שהוא מייצג את הפלסטינים באור חיובי בעיני הישראלי הממוצע - העראק.
ברמאללה מייצרים עראק מעולה שנקרא "אקסטרה פיין" (כמובן שרק הנוצרים עובדים במפעלים), ובבית לחם מייצרים עראק משובח שנקרא "אל סבאת" - שניהם מצוינים, טעימים ומומלצים.
משקה אלכוהולי אחר שיוצר בעבר בעזה (עד כמה שידוע לי ייצורו הופסק, אבל, איך אומרים, מקורותיי בעזה לא הכי טובים) הוא וויסקי שנקרא G&B כמובן כחיקוי זול ועלוב לוויסקי J&B, הוויסקי הסקוטי המקורי. אם נתקלתם בו תפסו מרחק!
--וייטנאם--
הוייטנאמים, אנשים שההיסטוריה שלהם מדברת בעד עצמה, שותים אלכוהול בעיקר בארועים מסורתיים, אך בשנים האחרונות תרבות השתייה במדינה הולכת ומתפתחת. רוב הצעירים שותים בירות, בעיקר בירות מיובאות, אך המשקה האלכוהולי הלאומי והמסורתי של וייטנאם איננו בירה, אלא משקה הנקרא צ'ום, המזוקק מאורז. את האורז מספיגים במים, מתסיסים, מזקקים עד לאחוז אלכוהולי של 55%-65%, ושותים. הטעם המתקבל מריר עד מר מאוד, ולכן מותגים רבים נוהגים להשרות בו תבלינים שונים כמו: קינמון, עשבי מרפא ו... נחשים מוחמצים. לא, זו לא טעות כתיב, הוייטנאמים מאוד אוהבים צ'ום עם נחש שהוחמץ מבעוד מועד והוכנס לבקבוק כדי לתת לטעם המר ארומה משופרת. אין ספק, מה שעלול להיות זוועתי ומבחיל לחיך הישראלי, נחשב איכותי לחיך הוייטנאמי.
קונג צ'ין (לחיים בוייטנאמית).
--ונצואלה--
בונצואלה, מדינה דרום אמריקאית, הכלכלה החלה להתאושש אחרי המפולת לפני כשנה, אבל גם אז וגם היום יש דבר אחד שלא צריך להתאושש שם וזה מצב האלכוהול. בונצואלה שולט הרום ללא עוררין, קוקטייל ה"קובה ליברה" הוא הנשתה ביותר, ועם זאת- יש משקה אחד שנחשב כליקר הלאומי של ונצואלה- פומצ'ה קרמה (Ponche Crema) - ליקר חלמוני ביצים חלבי. מכינים אותו על ידי ערבוב של חלמונים, אגוז מוסקט, וניל, חלב, שמנת וכמובן- רום. את הפונצ'ה קרמה מומלץ לשמור בקירור, יש לבדוק תאריך תפוגה ולטעום ממש כמה טיפות לפני ששותים כדי לוודא שהכל תקין: עירוב של סלמונלה עם חלב מקולקל הוא לא כוס התה של אף אחד...
--זמביה--
אחת ממדינות אפריקה המוכרות בעולם ובארץ, אפילו שיר בעברית כתבו עליה ("אנ'לא רוצה לזמביה"). מדובר במדינת עולם שלישי הנאבקת באיידס, רעב ושאר מכות וצרות. מבחינת אלכוהול מקומי לזמביה אין כל כך במה להתגאות, אבל לפחות בירות שותים שם. Rhino Lager (לאגר הקרנף) הוא מותג בירה עולה בזמביה, אך מותג הבירה השולט בשוק ללא עוררין נקרא מוסי (Mossi) - זוהי בירה התופסת נתח שוק של למעלה מ- 80% מסך כל מכירות הבירה במדינה, ולכן היא נחשבת למשקה הלאומי בה.
מטוניסיה ועד טייוואן
ח:
שום דבר, לחוף השנהב אין משקה לאומי וחבל על כל מילה נוספת.
--טוניסיה--
נו, כל מי שמוצאו טוניסאי אמור לדעת את התשובה, אבל לכל האשכנזים בינינו הרי לכם סוד: אמנם טוניסיה היא מדינה מוסלמית, והקוראן, כידוע, אוסר על שתיית אלכוהול, אך למרות זאת לטוניסיה יש משקה אלכוהולי לאומי, מוצלח וטעים כל כך שקשה להאמין שהוא מיוצר דווקא במדינה מוסלמית. הבוח'ה (Boukha) הוא תזקיק המיוצר מתאנים, אמנם הוא לא מזכיר בטעם את הפייגלינג, ליקר התאנים הגרמני, אך הוא בהחלט טעים וראוי. את הבוח'ה שותים בשלוק אחד כשהוא קר (רצוי לשמור במקרר), בכוסות קטנות ורחבות המזכירות כוסות שוט אמריקאיות.
האירופאים והאמריקאים שהגיעו לטייל בטוניסיה, המציאו את השילוב של בוח'ה עם קולה, כל מה שנותר לי לומר הוא שבעניין הזה אני יותר פרו-מוסלמי מאשר פרו-אמריקאי.
הבוח'ה תפס כל כך חזק עד שהצרפתים שהיו בטוניס הביאו אותו איתם לצרפת, וכיום ניתן להשיגו בכל בר פריסאי שמכבד את עצמו.
--טורקיה--
לטורקים, כפי שכתבתי בחלק הראשון של "סובב עולם", יש משקה אניס שבהשראתו התפתח הראקיה הבולגרי. את הראקי (Raki) הטורקי ניתן לשתות בכמה אופנים: בשלוק אחד, בכוס עם קרח ומים (כמו כל משקה אניס) או עם משקה קל כמו מיץ אשכוליות, תפוזים וכדומה. אם אתם טורקים ותיקים, עם שפם, כובע גרב וסיגריה בפה (בלי סטיגמות, כן?) תשתו את הראקי שלכם נקי, בשלוק גדול וחיוך רחב מיד אחרי זה.
--טיבט--
אמנם העם הטיבטי נראה כאילו השאנטי שאנטי שלו מופק באופן טבעי לחלוטין, אבל כנראה שגם בשביל להגיע לנירוונה צריך חיזוק אלכוהולי, לכן לטיבטים יש משקה לאומי שנקרא צ'אנג (Chang) - שיכר העשוי משעורה. למעשה, ניתן להגדיר אותו כבירה, רק שלצ'אנג לא מוסיפים פחמן דו חמצני כמו שאנו מכירים בבירות בישראל, ולכן הוא אינו מוגז. שתדעו מראש.
--טייוואן--
בטייוואן, אי אפשר לסיים ארוחה כמו שצריך בלי אחד מהשניים (או שניהם גם יחד): שאו-סינג Shaohsing)) ובירה טייוואנית מקומית. ארוחה ללא סיום כזה לא תוכל להיחשב לארוחה טייוואנית מסורתית אמיתית.
השאו- סינג הוא שיכר/יין המופק מחיטה ואורז, מגיע בתהליך הייצור לרמת אלכוהול של 10% ונחשב למשקה הלאומי הטייוואני. כשמגישים את השאו- סינג יש לחממו מעט מעל נר, ולהגיש בכוסות קטנות, שאינן כוסות היין המוכרות לנו. שותים בשלוק, מחממים את הבטן והחיוך כבר עולה באופן טבעי.
