די אבוד הניסיון שלי להיות אחות טובה לאחי הקטנים, כזאת שמצליחה גם לפנות זמן להיות איתם, וגם שייחשב זמן איכות באופן שלא יחזק אצלם את הרושם שאחותם מאובקת, וחלילה וחס, גם קצת מורתית. במיוחד כשכבר כמה חופשים אני מנסה לדחוף את הרעיון לבדוק מה קורה במוזיאון הילדים בחולון, וזוכה לתשובה האדיבה: "תהני. רק תגידי לי, לפני שאת הולכת, באיזה מספר זה ערוץ שש אצלכם?".
כשארגנתי אחר צהריים נעים לבילוי משותף של חופשת חנוכה עם אחי הקטן והמצונן, התברר שכל סרט שאני רוצה לראות לא מעניין אותו בגרוש, שהוא כבר גדול מדי בשביל מחזות זמר, וכל פעילות אחרת שבעיניו היא כיפית נתפסת בעיניי, עקב צפיפות יתר, כסכנה קיומית, קרובה ומוחשית. מה שכן, לאכול איתי הוא תמיד מסכים. בכלל, נמאס לו משניצל תירס, והוא דרש לקבל ארוחה חמה, שלא נולדה במקפיא. בעיניים בורקות וכאב עמום ומפושט, שמנו פעמינו לגבירולה, שפעם היתה בית קפה מקסים, אחר כך התרוקנה ממבקריה, ועכשיו, בצוק העתים, קרויה Gviro La Pasta, פסטה בר שנושא את דגל התמחור השפוי.
יהונתן חיבב מיד את המקום. האור הצהבהב והמוזיקה הנעימה, צבעי הפסטל והכורסאות שבצד וגם השירותים, ובעיקר הגלויות בשירותים -הכל מצא חן בעיניו והלם את מצב רוחו המשופע זמנית. במיוחד הוא שמח לפגוש בתפריט מוס שוקולד (14 שקל), וקיווה שעד סוף הארוחה יישאר גם אחד בשבילו. לעיקרית איתר מיד את הספגטי בולונז (28 שקל). אני סימנתי לי את מרק המינסטרונה (18 שקל), למרות שהמלצרית אמרה עליו שהוא נחמד, בנימה של אל-תצפי-ליותר-מדי. הזמנתי גם כוס יין, לא כי הייתי במצב רוח משתכר - בכל זאת אני צריכה לשמש דוגמה אישית כאן - אלא בגלל שכשמציעים לך יין ב-12 שקל אין ברירה אלא לבדוק את הנושא. יהונתן החזיר בהזמנת כוס מיץ תפוזים (8 שקלים) שמוצאו בג'ריקן.
המלצרית צדקה, המרק שלי באמת היה בסדר ותו לא. הספגטי, לעומת זאת, היה ענק וילדותי וכיפי, עשוי מפסטה יבשה ועם המון בשר קצוץ, רוטב מתקתק ובזיליקום, שיהונתן, כמובן, גרף כמיטב יכולתו משולי הצלחת. הוא נהנה לגלגל את הספגטי על המזלג ואני נהניתי לאמן אותו ותוך כדי לזנב במנה שלו. היין, יש לזקוף לחובת המקום, אם כי בנימוס, היה הכי בסיסי שיש. לזכותם יש לומר שכבר נתקלנו במקומות שמכרו יין כזה במחיר כפול.
בינתיים הלך והתמלא המקום באנשים ששמעו שנורא זול, ובמקורבים שבאו לעשות ספתח לקונספט החדש. כולם מתחבקים ומצ'טפחים ודורשים טיפול אח"מי, ורק אנחנו סיימנו כבר לאכול ולא הצלחנו ללכוד את תשומת לבה של המלצרית המתוקה שלנו. הבעלים תיזז בין המקורבים ובעודו מנסה לרצות את כולם, קצת ניסר את הנועם שההיא פיזרה קודם בין השולחנות.
יהונתן נורא התאכזב כשגילה שאין מוס שוקולד, אבל הפגין גמישות יוצאת דופן כשהסכים לטעום את הפנה קוטה (14 שקל). פנה קוטה צריך לדעת להכין, אז לפני שהזמנתי שאלתי את האיש אם היא טובה, והוא, בכנות בלתי מזמינה, ענה: "היא טעימה". והיא, כמו דני וניל, באמת היתה טעימה וסכרינית. יהונתן שמח בה, אבל גם נזכר בערגה בקינוחים גדולים ממנה בהרבה, כמו הפבלובה במרמורק או קינוח קראנצ'י-מוס שוקולדי-קרמלי באגאדיר הוטל. ההפוך הקטן (9 שקלים) לא היה טוב, וגם יהונתן כבר התחיל להרגיש ממש לא טוב.
אולי זו השפעת, אבל באותו ערב הוא היה רך כמו פלסטלינה, מתוק וחביק ואפילו מתחשב לעתים. בלילה, לפני שנפרדנו, עם קצת חום ונזלת, הוא אמר שהיה לו נורא כיף איתי. פתאום היה די קל להיות אחות מספיק טובה.
"Gviro La Pasta". אבן גבירול 143, טל': 03-6022320. פתוח: א'-ה' 8:00-24:00, ו' 8:00-16:00, שבת 18:00-24:00.
Gviro La pasta
כנרת רוזנבלום
6.1.2004 / 13:30