לבד זה לגמרי חופשי

לא, אין להם עדיין עיתונים. עוד לא הספיקו לעשות מנוי. וגם לא היה שם איש, פרט לקשיש בכיסא הגלגלים שלו ומלווהו השתקני, כך שלא היו לי שיחות של זרים להקשיב להן. לא ציפיתי שלמיכל, הדייקנית כמו שעון שווייצרי יוקרתי, ייקח כל כך הרבה זמן למצוא חניה, ולמען האמת, בכלל לא ציפיתי שתבוא עם אוטו לאלנבי, אזור הידוע כאסון חניה. ישבתי במבואה המשותפת לכמה בניינים, שדרכה מגיעים לקוחות גם לחנות הספרים בספרדית ולמתקן כלי הנגינה, שהוסבה בחן רב לחצר של שושנה ג'ונסון, בבר-קפה האחיין לסטפן בראון. הלבד שלי בלט שם כמו כפתור רופף במעיל תפור היטב.

פעם ראיתי את עוזי וייל יושב לבד במסעדה איטלקית, וכותב על מפית פניני חוכמה יפהפיות (לא שראיתי, אבל גם אם זו היתה רשימת המכולת שלו, אני משוכנעת שהיא היתה שנונה ורגישה ורב משמעית). מאז חשבתי שלשבת לבד לא מעיד על חוסר פופולריות, אלא על ניהול משק מנטלי סגור ומשגשג. בחצר של שושנה הבנתי שלבד אמיתי לא כולל הישענות על ספר, התחבאות מאחורי עיתון או טורניר "פולשי החלל" בפאלם. עד עכשיו, התברר לי, זייפתי את הלבד.

ועכשיו, לבד, הזמנתי קפה, הסטתי מעט את הקצף כדי לשפוך פנימה סוכרזית, עירבבתי באיטיות מחושבת ולגמתי לאט. גרפתי את הקצף מדפנותיה הפנימיות של הכוס והסתכלתי על החלונות הבלגיים ועל הרצפה המצוירת, על עץ הקלמנטינות ועל הבניינים שתוחמים את החצר, ששלוש הקומות שלהם מנעו מהשמש הצהובה להגיע. הבעלים שאל אם אני רוצה שידליקו לי תנור, והמלצרית באה לבדוק אם אני רוצה עוד משהו, שניהם מוטרדים מהלבד שלי. כשכבר עמדתי להישבר ולעשות טלפונים, הגיעה מיכל.

הקרירות, בחבטה קלילה על הישבנים, שלחה אותנו פנימה. ובפנים, אפילו שצהריים ולמרות שישבנו לגמרי לבד, היה יפהפה ומלחשש: רצפות מצוירות, חלונות מאורכים, טפטים צפופים, תמונות ענקיות ומראה אחת רוחבית נטויה מעט, נברשות קריסטל ומוזיקה ערבית-צרפתית מעושנת ברקע. זה עלול להשמע כמו מתכון סנדרה רינגלרי למקום עדכני 2004, אבל פרט לתמונה שממש נראית של מחבל מתאבד, ומומלץ להחליפה במהירות בעוד דיווה מפתה, הכל היה בול ולגמרי לא מתאמץ. יש כאלה מקומות ואנשים, שנולדו עם הידיעה מה ואיך לעשות (מיכל כזאת), ויש את המתאמצים (כמוני). או שאולי כולם מתאמצים, ויש כאלה שפשוט משקיעים יותר בנונשלנט.

שושנה כזאת (אם כי דווקא השם טיפונת מזיע). היא דירדרה אותנו לטיפה המרה בצהרי היום - מיכל לקחה מרטיני דריי (25 שקל), אני הלכתי על כוס יין אדום, הויה דה קדנס, ליתר דיוק (24 שקל), שהגיעה עגולה ורחבה. מיכל לקחה לזניה של חצילים ופלפלים (34 שקל). אני פיתחתי רעב מסוים לפים פם פום, מנה קטנה ומספקת של פיסות רמפ, חלק קשה יחסית של הפרה, נא כמו קרפצ'ו אבל חתוך גס הרבה יותר, בתיבול מפתה של מירין (חומץ אורז), שמן שומשום ועירית. שתינו ידענו להעריך את הסכו"ם הכבד ואת כוסות הזכוכית המצולעות והאלגנטיות, ולא היינו זקוקות ולו לדחיפה אחת קטנה לשיחה אמיתית, כזאת שלקוחה משמירות ארוכות באמצע לילה קר, בלבו של בסיס צבאי במרכז הארץ. בעצם אני הייתי צריכה קצת לחם ללוות בו את הבשר האדום מאוד והטוב. גם רצוני הזה סופק במלואו (6 שקלים למנת לחם). למיכל היו הערות על הלזניה: היא מבקשת לחסוך קצת בבשמל כדי להדגיש את החצילים, אבל גם היא נראתה מרוצה למדי.

לקראת קצה קצן של פיסות הרמפ האחרונות וטיפות הבשמל העודפות הגיעו עוד אנשים, רמז לימים שבהם תתקשו להשיג שם מקום. אבל במקום שגם כשאין בו אנשים אחרים הוא מלא, הלבד המשותף הזה היה סמיך ומחליק בגרון.

"שושנה ג'ונסון". אלנבי 97 בגינה. טל' 5607443. פתוח: כל השבוע, 10:00 עד לקוח אחרון.