הסנדק הוא פאב-ביסטרו בחיפה, שכנראה במקום הולדתו היה ועודנו פופולרי מאוד. מכיוון שאינני חיפאי, אין לי מושג, אבל לפי השם הארכאי, אני מניח שמדובר במוסד בעל היסטוריה. לקח להם זמן להשיט את המוניטין לכיוון השפלה. בחניה הסמוכה למגדלי עוז, במקום שבו יושב הסנדק בימים אלו, חנה ג'יפ משוריין כבד למראה. לוחית הזיהוי היתה של מדינה זרה, אבל לא נראה לי בלתי סביר שדווקא סנדק מקומי נוהג בה. היכן הוא סועד? בקלואליס הסמוכה, שם מציגים בחזית המסעדה המהודרת תפריט שבו מניין הקלוריות הדיאטטי של המנות? לא נראה לי מתאים לסנדקים, גם לא לי.
הסנדק מתאים יותר. בר ענק דמוי קשת תופס כמעט שליש מנפח האולם הרחב, שולחנות העץ מאפשרים ישיבה לזוגות אבל גם לשמיניות, אחד מהם עגול - אידיאלי לפוקר על כל הקופה או לישיבה של "המשפחות" לחלוקת השליטה בכרך. שאלתי, ירוק שכמוני, איפה אפשר לעשן. "בכל מקום", אמרה המלצרית החיננית, והצביעה על המאפרות הענקיות המוצבות על כל השולחנות. מתאים לי.
היה ריק במקום, למעט שולחן אחד סמוך אליי, שבו לגמה באיטיות חבורה של פלאפוניסטים את הבירה האחרונה שלפני הפיזור. חמישה גברים בגיל העמידה, משומשים אבל במצב טוב, לא לחוצים בזמן בעליל, לבושים חולצות שחורות בגיזרה ספורטיבית או בג'ינס אופנתי, מוקסינים רכים נטולי גרביים לרגליהם, ניתחו באיטיות משועממת את המצב בליגה. אני מניח שאילו הייתי קצת יותר בקי בתחום, הייתי מזהה שם כמה מהדמויות המככבות באגף הרכילות של מדורי הספורט. "דווקא יש לי מישהו בשבילכם", סח אחד מהם לחברו, "ניגרי. תנועה טובה, חזק, אחד כזה יכול לעזור לכם". "בן כמה?", שאל בן שיחו. "28", אמר המתווך, "יכול בשקט לתת שתיים~שלוש עונות". "נחשוב על זה", אמר המתעניין, "תן לי לעשות טלפון-שניים".
בעוד החבורה מתפזרת עיינתי בתפריט. העסקית של 48 שקל הציעה מרק ברוקולי, שיפודי עוף מושחם או נתחי עוף עם פסטה כלשהי, ועוד משהו, נדמה לי סלמון. זו של ה-69 שקל נראתה מסקרנת יותר: אפשר היה ללגום בה מרק גולאש ולקבל שוק טלה לעיקרית. ביררתי אצל המלצרית, אבל היא חזרה מתנצלת על ששוק הטלה כבר אזלה (בשתיים בצהרים? אילו זאבים כבר הספיקו לטרוף אותה?).
חזרתי לזו של ה-48. מרק הברוקולי היה סמיך, טעים, וממש יכולתי להרגיש איך הוא מיטיב עם בריאותי. בתוך כך חזר ההוא שהלך לעשות כמה טלפונים. המתווך עדיין ישב על האספרסו שלו ליד השולחן. "כמה הוא רוצה, הניגרי?", שאל זה שנכנס. "120 אלף לעונה וחצי", ענה המתווך. "כמעט בטוח שאתם יכולים לסגור בתשלומים. אבל אני לא יודע אם אתם רציניים". "תן לי לעשות שניים-שלושה טלפונים", אמר המתעניין ויצא שוב החוצה. בעוד שיפודי העוף המושחם מתקרבים לשולחן, עשה גם המתווך שניים-שלושה טלפונים מצידו, והיה לי רושם שאת החודשית שלו הוא אוטוטו סוגר. משיחה לשיחה השתפר מצב רוחו.
גם אצלי השתפר. השיפודים היו לא רעים בכלל, ותוספת הפירה לידם היתה רכה, נימוחה וביתית. יותר מהאוכל, נעמה לי קערת זיתי הקלמטה שהוגשה עם המנה: שמנמנים, מפולפלים, נדמה לי שזרו עליהם קצת שומשום שרק היטיב עימם. באמת זיתים מצוינים.
התפריט מציע גם שפע של מזטים, דברים קטנים לצבוט ליד הבירה. מכיוון שגם לי היו כמה עניינים לסגור (אני שוקל לעבור לשחק בניגריה, עוד מעט יחסר להם תותח בן 28), ביקשתי שיארזו לי כמה מהמזטים כדי לדגום אותם בבית. מדובר, כך גיליתי כשפתחתי את האריזה, בדוגמיות, שכל אחת מהן עולה 15-20 שקל. שיפוד קבנוס מצוין שנגמר בביס אחד, מנת סרדינים חריפים (שניים, ליתר דיוק) שמצאו חן בעיני ושיפוד טונה אדומה, שהיה אמנם בשרני ובעל נפח, אבל לא הייית מזמין אותו פעם נוספת לפני שאני עולה למגרש.
זה מקום טוב להתרווח בו על כמה בירות (אם כי מחירן לא זול) ולדסקס עניינים שברומם של חדר ההלבשה או משרדי ההתאחדות. אשר לאוכל - התפריט הרגיל (לא העסקית) מציע מבחר נאה של בשרים, דגים ותבשילי קדירה, אבל אם אתם רוצים עצה ממני - תתרכזו בזיתים.
ריהוט: עץ כבד, מסיבי ונוח, כסאות עץ שחורים.
צלחות וסכו"ם: גדולים וחדשים. מים: לבקש. שירות: קשוב ומסור. שירותים: בקומה התחתונה, גרם מדרגות אפלולי, קצת מסוכן למי שמתנדנד אחרי כמה בירות. חניה: יש חניון תת קרקעי בבניין הסמוך.
"הסנדק". אבא הלל 14, רמת גן. טל' 6130806. פתוח: א'-ה' 9:00-3:00, ו' 10:00-15:00, שבת 18:00-3:00.
הסנדק
צבי גילת
8.2.2004 / 13:04