לא סופרת את עומר

הימים שבין פסח לשבועות הם תקופה מבלבלת. תחשבו על זה: יוצאים מעבדות לחירות, אבל משתעבדים לאכילת מצות, מיד אחר כך המימונה, יום השואה, שבוע אחרי זה, שוב אנחנו בתקומה ומכריזים על הקמת המדינה ויש את ציון מרד בר כוכבא, יום ירושלים ומתן תורה. כדי להכות בנו עוד קצת, שחלילה לא נתאושש מצריכה מוגזמת של סידן, לוקח לו מזג האוויר כל יום תפנית לכיוון אחר, פעם קר, פעם שרבי, אבל זה בעיקר מרגיש כמו קנוניה בין החזאים לשוטפי המכוניות.

יש מקומות בעולם שממוצאי מרץ והמעבר לשעון הקיץ - לפחות לכמה שבועות - מוכרז אביב; הכל פורח, רומנטיקה באוויר, התחלות חדשות, אבל פה בארץ חמדת אבות, הכל בזבנג וגמרנו. שעתיים לפני הפקקים של ליל הסדר הרחנו את ההדרים, בדרך חזרה כבר פינה זה מקומו לעשן המדורות שהתחיל במנגלים של יום העצמאות ונמשך עד לשריפה הגדולה של ל"ג בעומר והעלה את רמת זיהום האוויר לפי ארבע מהרמה הנורמלית. בגלל זה אני לא סופרת את העומר.

אני לא עומדת בלחץ של להפוך דף ולספור ימים, גם ככה קשה לי עם השקילה היומית והידיעה ששבועיים לפני שבועות כבר אספנו לפחות קילו ושלוש מאות גרם שממש לא הזדקקנו אליהם. מבחינתי אפשר להכריז באופן רשמי על תחילתו של הקיץ, שמחירי הפירות ירדו והקרטיבים יגביהו ראש. תפסיקו עם מנהגי האבלות, זיפים זה סקסי ביומיים הראשונים ואחרי שבוע זה ממש מטרד אקולוגי, ולכל המתחתנים, שיהיה במזל, שתשברו את הכוס, שלא יחזרו לכם הצ'קים ושגם אחרי השנה הראשונה תזכרו למה עשיתם את זה.