הפייה הירוקה

אלכוהול גורר אחריו מיתוסים ועובדות שלעתים הן נכונות ולעתים ממש לא. בהרבה מקרים מדובר במיתוסים שגויים שהיצרן לא מתאמץ להכחיש כדי ליצור רעש תקשורתי סביב המשקה ולקבל פרסום נוסף. דוגמאות יש בשפע: דם חזירים בייגרמייסטר, תולעת ממסטלת בטקילה ולב בריא בעקבות שתיית יין. השאלה המתבקשת איננה 'נכון' או 'לא נכון', אלא 'מה הסיפור שעומד מאחורי העניין'.

עם זאת ולמרות ההקדמה המרככת, אין משקה שסביבו הילת מסתורין גדולה ומאיימת יותר מאשר האבסינת. כל כך הרבה אגדות וסיפורים הוצמדו אליו, עד שכמעט ובלתי אפשרי להתייחס אליו כמשקה בלבד מבלי להתייחס לכל הטרראם סביבו.

האבסינת (Absinthe) אינו משקה אניס קלאסי כמו האוזו, העראק והראקי, בעיקר בגלל האופן בו שותים אותו, אך בשל העובדה שהוא מכיל אניס הוא בכל זאת נכנס לקטגוריה המכובדת הזו. השם "אבסינת" מגיע מהשפה הצרפתית ופירושו "לענה"- אותו צמח המוזכר בתנ"ך ("מר כלענה") שמשתמשים בו להכנת וורמוטים כמו מרטיני, צ'ינזאנו, ריקאדונה ועוד. לאותה לענה (Wormwood באנגלית) יש כמה וכמה תת-זנים, ואחד מהם נקרא "ארתמיסיה אבסיניתיום" (Artemisia absinthium). זן זה שימש בייצור האבסינת המקורי.

האבסינת המקורי יוצר לראשונה בשנת 1789 על ידי ד"ר פייר אורדינר (Pierre Ordinaire), רופא צרפתי שברח במהלך המהפכה הצרפתית מצרפת לשוויץ והתגורר בחבל נויישטל שעל גבול שוויץ-צרפת. את שיח הלענה גילה ד"ר אורדינר באחד מטיוליו בהרים בחפשו אחר צמח מרפא כלשהו שיעזור לפציינט שלו בבעיה חמורה - הרגשת בחילה ללא יכולת להקיא. כשמצא את שיח הלענה חזר לביתו והחל בניסיונות: הוא ערבב את עלי הלענה עם כל מיני צמחים עד שהגיע לנוסחה, שלדעתו, הייתה מושלמת. הוא השרה בתזקיק אלכוהול ניטרלי על בסיס ענבים את ה'ארתמיסיה אבסיניתיום' עם שמן אניס, שומר, אזוב, כוסברה ותבלינים נוספים. לאחר ההשריה זיקק את התערובת פעם אחת והוסיף את פרח הלענה הירוק לתזקיק. התוצאה היתה משקה ירקרק בחוזק של 68% אלכוהול. לא ידוע אם הרקיחה החדשה אכן עזרה לאותו חולה בפתרון מצבו הבריאותי, אך כן ידוע שהמרשם המקורי של המשקה הגיע, לאחר כמה גלגולים, לידיו של בחור צרפתי צעיר בשם הנרי- לואי פרנו (Henri-Louis Pernod).

לאחר שהכין בעצמו את המשקה החדש (הוא שינה מעט את המתכון ובמקום אניס השתמש בכוכב האניס) התאהב הנרי לואי פרנו בטעמו והחליט לשווקו באופן מסיבי. ואכן, בשנת 1805 פתח פרנו יחד עם שני שותפים מפעל בצרפת שכלל שתי מזקקות, שייצרו כ- 16 ליטרים של משקה מדי יום. המשקה הפך לפופולרי מאוד וקיבל את שמו הרשמי – אבסינת. לואי, בנו הצעיר של פרנו, ראה כי טוב ורכש שטח של 36,000 מ"ר כדי לייצר כמויות גדולות של אבסינת. הייצור התחיל מ- 400 ליטרים ביום, אבל כבר באמצע המאה ה-19 עלה ל-25 אלף ליטרים של אבסינת מדי יום! הביקוש היה גבוה - ההיצע הותאם לדרישת הקהל והאבסינת הפך למשקה הלאומי של צרפת. מיליונים לגמו ממנו מדי יום.

חברת 'פרנו' לא הייתה היחידה שייצרה את האבסינת, רבים אחרים ייצרו אותו, חלקם ללא אישור ממשלתי, וכך נדד האבסינת מחוץ לגבולות צרפת, התפשט בכל רחבי אירופה ואף הגיע לארה"ב.
בשנות ה-70 של המאה ה-19 פרצה מגיפת הפילקסורה שתקפה את הגפנים באירופה וכמעט השמידה את כל הכרמים ביבשת. כשכמות הגפנים הדלדלה, נאלצו היצרנים להשתמש בתחליפים על בסיס דגנים, שהיו זולים יותר מתזקיק ענבים, וכך ירד מחיר האבסינת והייצור שלו גדל.

הכינוי שדבק באבסינת בגלל צבעו היה "הפייה הירוקה" (la Fée Verte), משום שאמנים רבים ראו במשקה מעין מוזה שנותנת להם השראה ליצור. שעת הצהריים בה נהגו ללגום מהאבסינת כונתה בהתאם לכך "השעה הירוקה" (l'heure verte) וכיום על רוב בקבוקי האבסינת מצויירת נערה-פייה ירקרקה. דמיינו לעצמכם את התמונה הבאה: אנשים יושבים בבתי קפה, על מרפסות הבתים או סתם ברחוב, שותים אבסינת ומתמסטלים כמו אחרי עישון סמים: סחרחורות, הזיות קלות, הרגשת ריחוף וכאלה. אף אחד לא ידע למה זה ככה, אבל כל עוד הכל בסדר למה לברר?

האבסינת הפך למשקה של הבורגנים ושל המעמד הגבוה בצרפת ובקרב בוהמיינים ואמנים בעולם כולו קמו לו מעריצים נלהבים ביניהם: אמיל זולא, המינגווי, אוסקר וויילד, גוגן, דגה (שצייר את הציור המפורסם "The Absinthe Drinkers" המופיע למעלה), פיקאסו ו-ואן גוך (שגם הם הרבו לצייר את האבסינת). אל זה האחרון נקשר הסיפור המפורסם על חיתוך אוזנו; באוקטובר 1888 רב ואן גוך עם חברו הצייר גוגן, חזר לביתו והשתכר משתיית אבסינת. בסערת הטירוף שאחזה בו חתך את אזנו השמאלית, עטף אותה ונתן במתנה לזונה שאצלה ביקר לאחר מכן. אבל התקרית המדממת לא השפיעה על תרבות שתיית האבסינת, אנשים המשיכו לשתות ממנו, והעתיד נראה ורוד (או יותר נכון ירוק).

אבל כל דבר טוב עתיד להסתיים מתישהו. בשנת 1905 רצח גבר בשם ז'אן לאנפריי את אשתו לאחר שהשתכר משתי כוסיות אבסינת. המשפט שנערך לו נודע יותר בכינויו "רצח האבסינת", משום שהתביעה האשימה את לאנפריי בכך שהיה שתוי בעת המעשה. הרצח והמשפט עוררו תגובות נזעמות ברחבי אירופה ותנועות מחאה נגד האבסינת החלו להכות גלים. האבסינת קיבל את השם "האלכוהול המטריף" והתחילו לערוך ניסויים שונים על מנת לגלות מה יש בו הגורם להרגשה המוזרה והמסחררת. המסקנה שהגיעו אליה הייתה שהלענה, ה'ארתימיסיה אבסיניתיום', היא שורש הבעיה. כדי לגלות מה בדיוק השפעתה, הוזרקו שמני הלענה לאוגרים, חולדות וקופים ותגובותיהם נבחנו מקרוב. התוצאה הייתה שכמעט בכל המקרים החל בעל החיים להשתולל, לצרוח ולפגוע בעצמו.

החוקרים גילו כי ב'ארתימיסיה אבסיניתיום' ישנו חומר הנקרא טוג'ון (Thujone). הטוג'ון הוא חומר רעיל ובעל מבנה כימי דומה לזה של THC (חומר פעיל במריחואנה) שגורם לתופעות לוואי של בחילה, הקאות, איבוד הכרה, חוסר מנוחה, תחושת ורטיגו, הזיות ופרכוסים. בעקבות הגילויים הללו בשנת 1915הוצא האבסינת מחוץ לחוק, ועד היום אסור למכור ברובו של העולם המערבי את האבסינת המקורי.

חברת פרנו נסגרה בשנת 1915 בגלל האיסור לייצר אבסינת, ורק ב-1920 היא שבה לפעול ולייצר ליקרי- אניס נטולי לענה מזן 'ארתימיסיה אבסיניתיום'. המותג המוביל שהחברה החלה לייצר כתחליף לאבסינת האסור נקרא פשוט 'פרנו' (Pernod). הפרנו הוא ליקר אניס עם לענה (שאינה אותה הלענה ששימשה בייצור האבסינת). מבחינת טעם, הפרנו הוא הדבר הכי קרוב לאבסינת המקורי, אך מבחינת השפעה הוא רחוק מלהידמות לו. מאפייניו הם: 40% אלכוהול, גוון צהבהב וטעם אניסי מתקתק ונפלא.

האבסינת המיוצר כיום ברוב המקומות בעולם (חוץ מבצ'כיה שעדיין מותר לייצר ולמכור בה את האבסינת המקורי) הוא לא האבסינת של פעם. אחוז האלכוהול בו נמוך יותר (בעבר היו מגיעים ל- 68%- 89%, כיום עומד אחוז האלכוהול על 60%-70%), ומינון הלענה בתערובת נמוך בהרבה מאשר במתכון המקורי. בדרך כלל באבסינת המודרני הבסיס האלכוהולי יהיה נחות (כלומר שאריות מתעשיות אלכוהול אחרות) דבר שהופך את המשקה לבלתי איכותי, לא כל כך טעים ולא ממסטל כמו האבסינת המקורי.

אבסינת ניתן לשתות בכמה צורות: כמשקה אפרטיפי (מוסיפים מים שמורידים את אחוז האלכוהול), עם תוספת של משקה קל או בשיטה הייחודית לאבסינת:

- מוזגים אבסינת לכוס שוט עד לגובה 3/4 הכוס.
- לוקחים קוביית סוכר ומניחים על כפית מחוררת או רגילה.
- טובלים את הכפית עם הסוכר באבסינת שבכוס, מוציאים ומדליקים את קוביית הסוכר. מכיוון שאחוז האלכוהול של האבסינת גבוה מאוד תתלהט על הכפית להבה קטנה, הסוכר יימס, ובשלב כלשהו יתחילו לטפטף לתוך הכוס טיפות של אבסינת דלוק. מחזה מרהיב לכל הדיעות.
לאחר שהלהבה דועכת מערבבים מעט ושותים בשלוק אחד.

גם את הפרנו אפשר לשתות בכמה צורות, לרוב הוא מוגש בכוס הייבול: נקי, עם 3-4 קוביות קרח, עם מים (בתור משקה אפרטיפי) או עם מיצים כגון אשכוליות, תפוזים, אננס ועוד.

"טרנה" - Trenet
מותג האבסינת הנמכר ביותר בישראל ואחד היחידים שמיובא הנה באופן סדיר. ה'טרנה' מיוצר בצרפת והוא אבסינת מודרני- 60% אלכוהול ואחוז נמוך מאוד של 'ארתמיסיה אבסיניתיום', מה שהופך אותו לנעים ולפחות אגרסיבי. צבעו ירקרק ועל התווית מופיעה הפייה הירוקה הידועה.

"הפייה" - La Fee
עוד מותג אבסינת צרפתי, אך הפעם מדובר במותג שנהוג להתייחס אליו כאל "האבסינת המקורי" (כלומר 68% אלכוהול ואחוזים גבוהים מאוד של לענה). כמה שלוקים ממנו עלולים להפוך את הערב שלכם למעניין, אולי מעניין מדי. אם אתם מעוניינים לשים את ידכם על בקבוק שכזה תצטרכו לעלות על מטוס ולהתחיל לחפש באנגליה או בצרפת כי אסור לייבא אותו.

"הילס'" - Hills
מותג האבסינת הצ'כי המפורסם ביותר בעולם, ואחד ממשקאות האבסינת החזקים ביותר לשתייה. המשקה הומצא על ידי משפחת הילס בשנות ה- 20 של המאה הקודמת. הוא מכיל 70% אלכוהול, אחוז גבוה מאוד של לענה ואחוז קטן של אניס. התוצאה היא משקה חזק, אגרסיבי, אניסי במקצת אך בעיקר שורף. אם תרצו לרכוש בקבוק תיאלצו לתפוס איזה דיל לצ'כיה או לאנגליה - שתי המדינות היחידות שמשווקות אותו.

"מארי מאיאנס" - mari mayans
כל מי שהיה במסיבה באי איביזה בוודאי מכיר את המותג הזה. מדובר באבסינת ספרדי שיוצר לראשונה על ידי חואן מארי מאיאן, בחור צעיר שרקח משקאות שונים מעשבים, וכשהכין בפעם הראשונה את האבסינת התלהב והחליט להשקיע בו את כל מרצו. המשקה זכה במדליית הכסף בתחרות היקרתית Wine & Spirit בשנת 2000. 70% אלכוהול.