קקמייקה

עולם האלכוהול הישראלי בבעיה חמורה. אמנם התקדמנו מאוד ב- 15 שנים האחרונות, עד שקשה להאמין שקוקטיילים כמו לגונה כחולה, סן-פרנסיסקו וטקילה סן-רייז היו המשקאות המובילים של אמצע שנות ה- 80 ושאנשים אשכרה שתו אותם. אך עם זאת, יש באוויר הרגשה של פספוס. כל ברמן יגיד לכם שהלקוח הישראלי עדיין מרגיש שדופקים אותו, שמנצלים אותו, שאיכשהו מה שהוא מקבל לא שווה את מה שהוא משלם, ורואים שהוא לא נהנה עד הסוף.

כל כך הרבה תלונות וקיטורים אנחנו הברמנים סופגים, וכדאי שנעשה משהו, לפני שכולנו נחתום בלשכה, הלקוחות יחזרו לתקופת הקפה והעוגה בקפולסקי וכל האופוריה תתפוגג לה בעשן המועדונים.

טרנד מרגיז במיוחד מגיע מכיוון, איך לא, הלקוח הישראלי הממוצע. יושבים על הבר, מזמינים דרינק ומתלוננים על גודל המנה, אף פעם הכמות לא מספיקה בשבילם. "שים, שים עוד קצת" הוא משפט שכל ברמן מכיר היטב. מה קרה? מישהו מרמה אתכם? מישהו מנסה לעשות לכם דווקא? תתפלאו, אבל בדרך כלל כשלקוח משלם על מוצר הוא לא יקבל יותר ממה שהוא שילם עליו, ואם אתם לא מאמינים נסו להיזכר בפעם האחרונה שנסעתם במונית ואמרתם "נהג, קח אותי עוד שלושה רחובות על חשבונך". קריאה זו מופנית גם לכל הסלבס הישראליים למיניהם, שבטוחים שאם ראו אותם בטלוויזיה אז מותר להם הכל, והברמן צריך לנשק להם את כפות הרגליים כי הם יושבים על הבר שלו. תרגיעו, אף אחד מכם לא רוברט דה נירו ולא בגללכם המקום יקום או ייפול.

אחד הטרנדים המאוסים ביותר הוא טרנד המגה-בר, תופעה שכיחה בעיקר באזור תל אביב. מדובר בברים מפלצתיים בגודלם כשהבר עצמו תופס את רוב המקום וכולל 60- 150 מקומות ישיבה. 5- 10 ברמנים מתרוצצים בין הלקוחות שיושבים לבין אלה שעומדים, וכל זה על רקע מוזיקה בווליום שקורע את עור התוף ובצפיפות מחרידה.

הבעיה עם המגה-ברים היא כפולה: ראשית, כמעט שאין יחס אישי בין הברמן ללקוח. כמה זמן כבר אפשר להקדיש ללקוח אחד כשעוד 50- 60 איש מנסים ללכוד את תשומת ליבך? לא יותר מחצי דקה. הברמן הקלאסי, זה שמדבר, צוחק, מקשיב ונותן הרגשה של בית, לא שורד במקומות כאלה.

שנית, על פי רוב נסגרים המגה-ברים כעבור שנה שנתיים, מה שגורם לבעלי המקום לנסות ולגרוף כמה שיותר רווחים בכמה שפחות זמן, והאמצעי הוא מחירי המשקאות. וודקה פשוטה תעלה בסביבות 30 ¤, וויסקי סביר - 40 ¤, ועל קוקטיילים אין בכלל מה לדבר.

תופעת המגה-ברים מקטינה את חשיבות הלקוח לעומת חשיבות המקום, מה שמדרדר את רמת השירות ומכעיס לא מעט לקוחות שרוצים לקבל יחס אישי, ולא רק למסור הזמנה ולקבל משקה.

רוב המגה-ברים משמשים כ"פיק-אפ בר", דהיינו בר שבו רמת החרמנות עולה והמטרה היא אחת: להתחיל עם כה שיותר ולנסות למצוא מישהו מספיק שיכור לסטוץ מהיר.

אוקיי, יש מספיק אנשים שזו המטרה שלהם בחיים - סקס ועוד סקס, ובשביל להשיג את המטרה הזו הם יעשו הכל, אפילו ישתו אלכוהול. אבל בדרך חווית ההנאה מהשתייה כמעט נעלמה: "מה זה משנה מה שותים? העיקר שדופקים ת'ראש והולכים להזדיין בשירותים". מישהו אמר אייטיז ב"פינגווין"?

אז מה יש לנו? מפלצות שמוכרות בעיקר וודקה רדבול, ייגרמייסטר וגולדסטאר מהחבית, שירותים דביקים והרבה אנשים מתוסכלים מחוסר הצלחה, שמאשימים את הבר והאלכוהול ששתו, במקום את עצמם. ככה, עוד ועוד אנשים מגיעים למסקנה שלא שווה לצאת לברים, כי ממילא לא ייצא להם כלום, אז לפחות נשתה בירה בבית, מול הטלוויזיה, לא יותר עדיף?

הסקס והאלכוהול הולכים ביחד גם בפרסום ובשיווק מותגי אלכוהול, ועל כך אני מצר במיוחד. "סקס מוכר" זו אמרה נכונה, אבל יש גבול לכמה אפשר להלעיט אותנו, הצרכנים, באשליות שאין להן קשר למשקה עצמו. מי לא נתקל במסיבה, במועדון, בבר או סתם על חוף הים בכמה בחורות יפהפיות שמחלקות בקבוקים או פחיות משקה לעוברים ושבים, בלי לדעת מה הן מחלקות? וככה זה עובד: בחורות בביקיני זערורי משכשכות בבריכה ומחלקות דרינקים לגברים המריירים מסביבן.

כל המקרים הללו מעידים על כך שאנחנו עדיין חברה קצת בהמית, שכל זוג ציצים פותח לנו את הכיס ולוקח כמה שטרות שהוא רוצה, ואנחנו עוד אומרים תודה. רק לעתים נדירות רואים קמפיין למשקה אלכוהולי שפונה לאינטלקט האנושי. הלקוח הישראלי הורגל לכך שסקס= אנשים יפים= אלכוהול, עד שנוצר מצב בו ברמנים קצת פחות יפים לא זוכים לסימפטיה מצד הלקוח, ולפעמים גם לזלזול. הם אוהבים את המקצוע, את האלכוהול ואת חווית השירות, אבל לא מוכרים אותו הדבר בגלל מראה חיצוני. לעומתם, נוצרת שכבה עבה מדי של ברמנים שאין להם מושג באלכוהול, אבל יש להם גוף ופנים מושלמים, שהלקוחות קונים מהם הכל.

תופעה נוספת שנורא מרגיזה היא "תופעת השליש". פעם, כשעוד היינו תמימים, היה אפשר לקבל חצי ליטר בירה מהחבית. השאקלים האמיתיים היו מזמינים כוס ליטר בירה מחוזקת! היום, אפשר לקנות בירה מהחבית רק בכוסות של שליש. וזה לא שהמחיר זול. מדובר בשליש ליטר שעולה כמו חצי ליטר במקום אחר. למה אין כוס גדולה יותר? כי זה רווח נקי לכיס, ומבטא שאיפה שהלקוח יסיים מהר את הבירה ויזמין עוד אחת. חבל שאי אפשר ליהנות מבירה כמו שצריך- אפילו את זה לקחו לנו!

ואפרופו בירה, ייאמר לזכותנו שלאט לאט מגיעים לארץ מותגי בירה שלא היו פה קודם לכן, וזוהי ברכה גדולה. אבל, כרגיל, גם את החגיגה הזו הרסו, כשהעלו לארץ בירה שנקראת "בוקסר", או בשמה העממי "הבירה עם הגראס". מדובר בבירה עם זרעי גראס, שהיבואן טוען שהיא מכילה את ה- THC, אותו חומר שעושה סוטול כשמעשנים צינגלה קטנה. מה מסתבר? הבירה מכילה כמות כל כך קטנה של THC עד שצריך לשתות בערך 200 בירות כדי לתפוס ראש כמו ג'וינט אחד. נמאס מיבואני משקאות שמנסים לשווק את המוצרים שלהם בצורה חובבנית ולעתים מטעה. דוגמאות לא חסרות: "ייגר דבש"- מושג שהמציאו הסוכנים של הברנייגר כדי למכור אותו, "פיגלינג", ליקר תאנים שמכונה "וודקה תאנים", "גולדסטאר" - הבירה לגברים אמיתיים ועוד.

לפני כמה שנים, ליד הבירה, היינו מקבלים זיתים, בייגלה או בוטנים. היום, ליד כל כוס בירה חייב, ממש חייב, להיות איזשהו שוט או צ'ייסר (כינוי מוטעה לכוס שמכילה חצי מנת משקה) של וודקה, וויסקי, טקילה או ייגר, אחרת אתם לא "אין". מדובר בכוס ששותים בלגימה אחת ליד הבירה, מה שמשכר הרבה יותר מהר. תרבות השוטים והצ'ייסרים לא מתאימה לתרבות השתייה הישראלית, מהסיבה הפשוטה שאנחנו עדיין לא מכירים לגמרי את הטעם של המשקה שלנו, בשביל לשתות אותו בשלוק.

בארה"ב, מדינה אלכוהוליסטית מכל הבחינות, אופנת השוטים מאוד מקובלת, וכך תרבות השתייה שלה נראית: מיליוני אלכוהוליסטים ודור שלם של שיכורים בפוטנציה שממהרים לשומקום. לא עדיף לקחת דוגמה מאנגליה, צרפת, סקוטלנד, אירלנד, איטליה ועוד מדינות רגועות יותר? מדינות שבהן מעריכים כל לגימה מהמשקה אותו הזמנתם ועליו שילמתם? לאן אתם ממהרים? את המשקה כדאי להזמין בכוס רגילה, אפילו להוסיף קוביית קרח, לקחת את הזמן ולהתפנק, זה הרבה יותר כיף.


תרבות החאפרים חייבת לעבור מן העולם הזה ומהר, אחרת גם תחום האלכוהול ייראה כמו כל שאר תחומי המשק הישראלי - קקמייקה!