רק בדרך החוצה מהמקום שקורא לעצמו פרובאנס, אל מתחם בזל השמשי והרגוע, הורגש לראשונה מה שאנשים בדרך כלל מרגישים כשהם מגיעים לפרובאנס: חופש. בשחזור לאחור נמצא כי כל הסימנים המחשידים לטראומה המלחיצה שעתידה היתה לפקוד אותנו היו שם כבר ברגע הראשון. ובמיוחד בלט רמז מקדים אחד: החיוך.
חיוך גדול קיבל את פנינו בפרובאנס. מה גדול, ענק. מגה חיוך. חיוך שמאחוריו מסתתרת מלצרית שרוצה ממך משהו, לא לגמרי ברור מה. חיוך שמביא אותך למלמל: שיט, היא בטח מכירה אותי ואין לי מושג מאיפה. חיוך שמאלץ אותך למתוח את הפרצוף בחיוך עקמומי משלך ולהתפלל לאל הטוב. ובכך בהחלט לא תמה סאגת המחוות הדרמטיות. זו הגיעה לשיאה במהלך טקס בחירת המנות, אז ביימה לכבודנו המלצרית סצינה של זכייה בשעשועון נושא פרסים. כל מנה שהוזמנה הביאה אותה כמעט להתעלף מעונג. במיוחד הצטיין במשחק צ', שלקח את "המנה המדהימה", פיסלדייר (39 שקל) - פוקצ'ינה המכילה רוסטביף, חזה אווז, בצל ופטריות, בכיסוי גבינה מותכת. אני הלכתי על ארוחת בוקר פרובאנס ("נפלא!") ב-38 שקל, שכללה סלט ירקות, שלושה סוגי גבינות, לחם עם חמאה וריבה, שתייה חמה וקרה ואומלט מוצרלה עם עשבי תיבול.
רבע שעה מאוחר יותר הונח בפניי אומלט רגיל דווקא. בטרם הספקתי לומר מילה הגיחה המלצרית, ובטון של רשג"דית בצופים ביררה: "את רצית אומלט עם מוצרלה, נכון? אז אנחנו יכולים להכין לך כזה", ומיד הדגישה בחיוך אימתני: "אנחנו נשמח להכין לך כזה". אני אוהבת מאוד לשמח אנשים, ולכן הסכמתי שייקחו ממני את צלחת הגבינות וייתנו לה להתחמם קצת במטבח בזמן שמכינים לי אומלט נוסף.
בינתיים התעוררה התהייה מה חושבים לעצמם בפרובאנס כשהם מוציאים בידיעה מלאה מנה שגויה מהמטבח? האם קיוו שהחלפתי את העדפתי הקולינרית תוך רבע שעה, כך שתתאים בדיוק לפאשלה הקטנה שלהם? או שמא סמכו ידם על חוסר האסרטיביות של הישראלי המצוי? כן, חיים הכט, חוסר אסרטיביות. אנחנו אולי לא פראיירים על הכביש, בוודאי שגיבורים על הערבושים, אבל תראו לי ישראלי אמיץ אחד שעומד על שלו מול מלצרית דביקה, שלא תקבל "לא" כתשובה לשאלה "היה טעים?". דור שלם רוצה לצאת בסדר. ואולי מדויק יותר לומר, דור שלם לא יודע אחרת מלבד לצאת בסדר. אני מכירה לא מעט אנשים שמוצאים הד לעצמם בתיאוריות סבוכות על אובדן ה"אני" בגיל צעיר, תוצאה של הורות לקויה. האפקט הבולט של האובדן הזה הוא צורך תמידי לר?צות את הסביבה. מדובר באנשים מוצלחים ודעתניים שיענו למלצרית על אוטומט, ש"טעים מאוד", מבלי שהאופציה לענות משהו אחר אפילו תחלוף להם בראש. מתברר שכשזה מגיע לפרובאנס, גם למלצרית לא. כשהמנות מגיעות לבסוף, היא מתנצלת על העיכוב, ומוסיפה בחיוך ניצחון שהיא "בטוחה שהאוכל יפצה".
ובכן, האוכל היה חביב, לא יותר מזה. מה שלא מנע מאיתנו להחזיר למלצרית חיוכים נלהבים בכל פעם שבאה לברר - בכאילו - את התרשמותנו ממרכיב אחר במנה. בשולחן לידנו נעשה דווקא ניסיון פרוע לערער על מוסכמות החיוך. סועדת אמיצה הלינה על הקרואסון, ש"בתור עוגת שמרים יכול היה להיות דווקא מצוין". המלצרית לא התבלבלה וענתה לה שבפעם הבאה תזמין "קרואסון פר אקסלנס", שקיים אצלם בתפריט. כדאי גם לכם, קוראים יקרים. המלצרית טוענת בתוקף שהוא "סוף הדרך". הישמרו רק מחיקויי הקרואסון שמסתובבים להם חופשיים לגמרי.
למרבה הצער, כשהגענו לשלב המתוקים נותרה רק עוגת גבינה בציפוי שוקולד או גלידה. בחרנו בעוגה, שעוררה בצ' רגש נוסטלגי ובי שעמום עז. גם כדור הגלידה שליווה אותה לא הצליח לעורר אותי מתרדמתי. מזל שהזמנתי גם אספרסו קצר (8 שקלים), ככל הנראה המנה הטובה ביותר בתפריט. סוף סוף יכולתי לספק למלצרית האובססיבית תשובה כנה: "טעים נורא".
"פרובאנס". בזל 32. טל' 6023125. פתוח: א'-ה' 8:00-24:00, ו' 8:00-19:00, שבת 10:00-24:00.
פרובאנס
מורן כרמון
28.9.2004 / 11:16