דוקסה סטייק בר

אם הייתי צריך להגדיר את החיים בתל אביב במילה אחת, הייתי משתמש במילה "פער". כמעט בכל מישור של החיים קיים פער בין המציאות האובייקטיבית, עד כמה שמציאות ישראלית יכולה להיות כזו, לבין איך שהחיים כאן נחווים. זו לא הפעם הראשונה שאני מדבר על הפער הזה, אבל אודה ולא אבוש כי הוא מדיר שינה מעיניי. לא משום שיש בי בוז כלשהו לאסקפיזם על שלל גווניו, אלא משום שאותו פער, והאשליה שהוא יוצר, עלולים בסופו של דבר להביא אותנו לעידן הקרח.

עד כאן נבואת התוכחה השבועית, ומכאן הרלוונטיות שלה. דוקסה סטייק בר הוא מקום שמגיע לגשר על אותו פער. דוקסה, למי ששכח, היתה מסעדה אופנתית ברחוב מונטיפיורי בצד הנווה-צדקי שלו, והבר החדש אמור להיות הסניף הלילי והצעיר. מה צעיר ולילי? קודם כל המקום פתוח עד חמש בבוקר, ומעוצב מצוין - לא עוד טפטים שחוקים, אלא עיצוב תעשייתי ונקי, שנראה טוב יותר כשהבר חשוך לגמרי ורק תמונת הענק שמעליו מוארת חלושות. חוץ מזה, המחירים שלו שווים לכל נפש. כן, כל נפש. ארוחה של אנטרקוט 200 גר' וצ'יפס, למשל, תהיה זולה יותר מארוחת מק-רויאל. גם השתייה לא דורסנית במחירים שלה. 26 שקל עולה שם גלן גרנט, סינגל מאלט שמנסה לחדור כרגע בסערה לשוק הישראלי (ואולי בשל כך מחירו נמוך מוויסקי אירי ממוצע), ושלושה ממנו הצליחו לאזן שלושה אריות פצועים אחרי יום עבודה מפרך. מכיוון שאפילו הסטייקים זולים באופן יחסי, החלטנו לטעום גם מהם. נראה שכולנו היינו מרוצים מהאנטרקוט שלנו (חוץ מזה שלקח קבב טלה, שהיה לא פחות טעים), שהגיע מדמם ומהר מאוד מצא את מקומו בתוך הלוע. אפילו המוזיקה, מרכיב חיוני שסורח ככל שמתרבות מערכות השמע הממוחשבות בעיר, היתה מעולה - אוסף של הלייבל של דגו, 2000 בלאק, שהולך מצוין עם בשר אדום, ו"Sounds You Can Feel" של דוק מרטין, סט שהקליט במיוחד ללייבל קלאסיק, והפך לאחת העדויות האחרונות לדי.ג'יי הגדול הזה, תרתי משמע, שמושבת כיום מפעילות בגלל מצב בריאותי לקוי.

אם נחזור לשנייה לפער, הרי שהתגלמותו בדוקסה היא כמעט מטאפורית - מקום שמציע חוויה שהיא יוקרתית במהותה, אבל זולה במחיריה. בניגוד לפער שקיים בין ההוצאה האלכוהולית החודשית למשכורת, זה פער שאני בהחלט יכול לחיות איתו.

דוקסה סטייק בר. יורדי הסירה 1. טל' 5443130. פתוח: כל השבוע 12:00-5:00.