אלמלא עדותה החותכת של חשבונית המס שהפעם דווקא זכרתי לבקש, ספק אם הייתי מאמינה שאכן ביקרתי בבית הקפה גלעד ודניאל שברחוב דיזנגוף. היה משהו הזוי במיוחד בביקור שם, שהותיר עלי רושם כאילו זה היה חלום, לאו דווקא במובן האודטי של המושג, אלא יותר במובן הדיוויד לינצ'י.
שדרות העצים היפות של צפון דיזנגוף, מעוטרות בנורות קטנטנות א-לה כריסטמס, היוו תפאורה הולמת לתחילתו של ערב קר זה. לא היה שום סיכוי שנחמיץ את קפה גלעד ודניאל. אורו החמים לכד את מבטינו הקפואים ומשך אותנו להיכנס פנימה. לא התנגדנו. בכניסה גילינו כי בנוסף לגוונים הביתיים, המקום מצטיין גם בריהוט סבתאי. אמנם רובו מאוכלס בשולחנות עץ רגילים, אך את האופי המשפחתי מעניקים לו ספות ושולחנות קפה מעידן שאפילו חנויות הרטרו השערורייתיות ביותר כבר הספיקו לשכוח.
לאווירה הידידותית תרמו גם בעלי המקום (שעל שמם נקרא הקפה) ועובדיו, שקיבלו את פנינו ב"שלום" קולקטיבי, קולני ועליז. היה שמח, הרגשנו בבית.
ואז קרו כמה דברים מוזרים: 1. המרקים שהזמנו לא הגיעו במשך המון זמן. 2. האיש שהתיישב בשולחן לידינו וקרא בספר, הצית סיגריה. ועוד אחת. ועוד אחת. ועוד הרבה. 3. ברקע הושמעה תחנת רדיו עברית, אולי רשת ג', ושדרן תואם דידי הררי ליהג באוזנינו ללא הרף. 4. אשה אחת שהגיעה מכיוון הרחוב לבית הקפה, התקדמה לעברו בצעדים נמרצים, לא נעצרה בדלת הזכוכית, ונתקעה בה עם אפה בכל הכוח. ניסינו להתאפק, אבל בסוף צחקנו קצת. בעל המקום הראה לנו קיר זכוכית אחר שהודבקה עליו מדבקה. לטענתו, בטרם הודבקה, נתקלו בו שלושה אנשים שהלכו ברחוב. 5. אני הזמנתי לקינוח מרנג לימון, ולא משהו שיש בו שוקולד.
יכול להיות שכל אחד מהדברים הללו אינו כה מוזר בפני עצמו, אך במצטבר, תרמו כולם ליצירת תחושה של תלישות. המרקים שהתעכבו, למשל, טישטשו את תחושת הזמן. בדרך כלל מרקים יוצאים מהר מהמטבח, זה אחד מיתרונותיהם כמנה ראשונה. הפעם חיכינו זמן רב כל כך, עד שכמעט שכחנו למה אנחנו מחכים. או, למשל, האשה שניסתה לעבור דרך דלת הזכוכית ונחבטה בה. החבטה יצרה איזה טשטוש של תחושת המרחב, ולרגע נדמה היה שאנחנו לא ממש יודעים מהם גבולותיו.
אין צורך להכביר במילים על חוסר השייכות של תחנת הרדיו המקושקשת. היא נשמעה כמו פס קול של יקום אחר. לגבי האיש והסיגריות, מעבר לעובדה שהתקשיתי להבין מהי מדיניות העישון של המקום, העשן שהיתמר מעל לאצבעותיו לאורך הערב, תרם אף הוא לערפול. למרנג לימון תכף נגיע, אך מהו אם לא ראיה מובהקת לכך שנתבלבלה עלי דעתי?
כשהוגשו המרקים סוף סוף, התברר שהיה שווה לחכות. מרק בצל מוצלח (22 שקל) כלל גם קרוטונים נהדרים (אפשר להמירם בלחם) וגבינה צהובה. מרק הבטטה הסמיך יותר (22 שקל) לווה בנגיעות של שמנת וקינמון והיה טעים מאוד. גם קרפ רוסטביף (30 שקל), ובו פלפלים ועגבניות, הצליח לשמח את בעליו, ורק לזניה מוצרלה ועגבניות (30 שקל) היתה מאכזבת, עם רוטב עגבניות לא טעים ומעט מדי גבינה. מיץ תפוזים (10 שקלים לכוס לא גדולה, על פי התפריט סחוט טרי, אך טעמו לא העיד על כך) לא הצליח להרחיב את הלב.
לקינוח הזמנו הפוך קטן (9 שקלים) וכאמור, מרנג לימון (20 שקל), שהיה משובח באופן בלתי ייאמן, והיווה הוכחה ניצחת לכך שנורא כיף להרפות מדי פעם מהקונטרול פריקיות ושמקומות הזויים כמו גלעד ודניאל טובים מאוד לבריאות הנפשית.
"גלעד ודניאל". דיזנגוף 300. טל' 6043849. פתוח: א'-ו' 8:00-24:30, שבת 10:00-24:30.
גלעד ודניאל
מורן כרמון
6.12.2004 / 15:38