אולי בגלל שאני מבוגר, ונולדתי בפתח תקווה, היחס שלי לנחל הירקון הוא יחס של חיבה חומלת, כמו יחסנו לילדות עצמה. הרי זה הנחל שעל גדתו החליטו סולומון ושטמפפר להשתקע, חרף ענני האנופלס שסביב (בדמיוננו הילדותי לא היו שני יזמים חרדים מירושלים, אלא בוקרים עזי נפש מהמערב הפרוע שכמותם רצינו להיות). זה הנחל שבו גילינו שושני מים צהובות ליד "הסכר" (דהיינו, משטח הבטון הקטן) של כפר הבפטיסטים. בפעם הראשונה (והיחידה) שבה הרגשנו מספיק גדולים כדי לשכור סירת משוטים ולחתור בה אל הים הגדול מ"שבע טחנות", נתקענו אחרי חמש דקות בבוץ המסריח, אבל עדיין העדפנו לחשוב שהבעיה היא לא ב"נהר הגדול", אלא בכישורי החתירה שלנו. כל כך רצינו לגדול ליד נהר, ולשוט ממנו ליבשות אחרות.
בשנים שעברו מאז, הספקנו לראות כמה נהרות גדולים ולקבל פרופורציות מבוגרות ומאכזבות, אבל בינתיים גם לירקון קרה משהו טוב - כשאתה משקיף עליו קרוב לשפכו לים, עדיף מגובה של שתיים~שלוש קומות, הוא באמת נראה רחב ויפה ונטול צחנה. אם נקודת התצפית הזו היא מעל "מרכז דניאל עמיחי לחתירה" שבו, מבעד לזכוכית, אתה רואה עשרות קיאקים מסודרים בשורות, נכונים לכבוש את האופק - אתה מתמלא עוז, עזוז ותיאבון בריא של מי שכבר חתר (בדמיונו) כמה שעות.
כך נכנסנו, שלושה שייטים וירטואלים, ליול. זהו מקום רחב ידיים, גבה תקרה, שבמרפסת העגולה המקיפה אותו אפשר לשבת ממש מעל המים. הצינה החריפה הכניסה אותנו פנימה ומיד הבחנו באי ההתאמה בין מוזיקת הרקע האירוויזיונית למזג האוויר הסגרירי. ביום כזה, ג'ז מעושן או שנסונים היו הולמים יותר.
יול מוגדרת כ"מסעדת שף". מה שאומר צלחות רחבות ועתירות קישוטים, מנות שעיצובן חשוב לפחות כטעמן, ומחירים מעל הבינוני. העסקית שלהם (המוגשת בצהריים בימים א'~ה') אמנם כוללת במחיר העיקרית גם מנת פתיחה וכוס שתייה, אבל מחיריה נעים בין 49 שקל (להמבורגר) ל~78 שקל (סטייק סינטה). בערב, עם כל הקשקושים שמסביב, ההוצאה לנפש על גדות הירקון גבוהה יותר.
שלוש מנות ה"טעימות" (קבבוני טלה, מטיאס ביין ובצל וטבעות קלמרי - 18~20 שקל לכל אחת) היו אמנם טעימות, אבל הספיקו רק לטעימה. מה יעשו שלושה שייטים שדגו רק שני קבבונים בצלחתם? יריבו על השלל, או יבלסו את מנת לחם הבית והחמאה? לאחר שבועיים שבהם נקלענו למסעדות שבהן ידו של הטבח קלה על מכסה קופסת התבלינים, ביול נתקלנו דווקא בצוות מטבח שחרד לגובה לחץ הדם שלנו. היעדרו של המלח ניכר בעיקר בלחם, שהיה אמנם פריך וחם, אבל הותיר טעם תפל במקצת.
מבין העיקריות בחר השייט ב' באנטרקוט 250 גרם (82 שקל, וזה נראה לי קצת יקר) שלווה בירקות שורש ולא עורר השתאות, השייטת ג' ביכרה חזה עוף ברוטב קייג'ון עם פלחי צ'יפס (42 שקל), ואני בדקתי את תבשיל הקדירה (62 שקל) שהורכב מהודיה (נקבת הודו) על מצע של אורז וירקות.
רוטב הקייג'ון לא הציל את חזה העוף מיובש, אבל פלחי הצ'יפס היו מצוינים היות שנאפו בתנור, אחר כך טוגנו קלות, נשמרו בקליפתם והשביעו רוב רצון. הודינו למי שבישל ממושכות את ההודיה עם הירקות, היות שהיא ממש התפוררה מעל העצם העסיסית והיתה נימוחה ורכה כהודית בסארי. מצע האורז לעומת זאת, בושל בנפרד(כך התרשמנו). ב' לא התאפק ונטל הביתה המבורגר עבור רעייתו שנשארה בודדה על החוף, וגם היא דיווחה מאוחר יותר על שביעות רצון.
יול הוא מקום נחמד, לא מיוחד במינו לארוחה מלאה, אבל בוודאי מעולה לבירה טובה עם מנות קטנות על יד, ונראה שלבראנץ' ביום שישי הוא בחירה מצוינת.
ריהוט: עץ חום, כסאות מעוצבים. מפיות: נייר. מים: לבקש. שירות: מנומס ומקצועי. שירותים: ציבוריים, מחוץ למסעדה. משרתים גם את שאר המשרדים בקומה, אבל נקיים ומרווחים. חניה: יש.
יול. שדרות רוקח 2 (ליד אולם אוסישקין). טל' 7414949, פתוח: א'~ה' 12:00~24:00, ו'~שבת 10:00~24:00.
ירוק בעיניים
צבי גילת
13.12.2004 / 16:01