אומץ לב בלתי מבוטל נדרש ממני כדי שאעז להתיישב לבד בבית קפה. גם כשאני חמושה בעזרים שונים ומשונים שתפקידם להעיד כי למרות שעשוי להיווצר רושם שאני דחויה חברתית, הרי שלמעשה עולמי הפנימי עשיר במיוחד (ולראיה אני קוראת ספר) או שאני נורא מחוברת למה שקורה מסביב ( קוראת עיתון) או שאני גם וגם ( קוראת ספר מהוצאת "רסלינג").
ההתארחות בגפי מעמידה בפניי כמה רגעים לא פשוטים, למשל, הרגע שבו עוטים פני המלצרית שמקבלת אותי בכניסה הבנה קודרת, כשהיא מציצה מאחורי גבי ומגלה שאני לא מחביאה שם אף אחד. רגע שבעקבותיו היא ממהרת לשווק איזה חיוך כאילו מרגיע, מנסה לסמן לי שהיא לגמרי קו?ל עם העובדה שאין לי חברים. או הרגע שבו אני צריכה לבחור במודעות אסטרטגית יותר מבדרך כלל את המיקום המדויק שאתפוס ליד השולחן, כך שלא ייווצר בטעות קשר עין ביני לבין סועדים אחרים. איסור חמור במיוחד מוטל על יצירת קשר כזה עם היושבים בגפם, אם ישנם כאלה, מחשש שמא יפרשו את מבטיי האקראיים כהבעת עניין, או, השם ישמור, כהזמנה לאיחוד כוחות סוציופתי.
ברור לי לחלוטין כי הדרמה הזו מתרחשת ביני לביני בלבד, שלשבת לבד בבתי קפה (רצוי עם לפטופ) זה דווקא מאוד בטרנד ושכולם עושים את זה כל הזמן (או לפחות יצא להם, בשנה שעברה, כשחיכו למישהו, לשבת לבד בבית קפה במשך חמש דקות, ודווקא היה אחלה). ומכיוון שמדובר בנכות פרטית שלי, אני מנסה להיאבק בה, כמו ביתר הנכויות שלי, בנחישות ובהתמדה, כשלאורך כל הדרך אני מזכירה לעצמי שדי כבר עם הנרקיסיזם הזה, אף אחד לא מסתכל עליי ואת מי זה בכלל מעניין עם מי אני יושבת לקפה.
חדורה במוטיבציה גבוהה ומצויידת בחוברת תשבצים שרכשתי בפיצוציה רגע לפני, התייצבתי בשעת צהריים חורפית בבית הקפה כרמינה.
כבר בכניסה הבנתי שמדובר בטעות. מה שנראה היה במבט ראשון כמקום די קטן וצפוף, הומה אנשים היושבים בזוגות או ביחידים ועוסקים בענייניהם, התגלה תוך שניות כבית קפה שכונתי מהסוג שבו כולם מכירים את כולם ואם עוד לא יצא להם להכיר הם ישמחו לתקן את המעוות מיד.
עשרות העיניים הסקרניות שננעצו בי עם כניסתי, ליוו אותי כל הדרך עד לשולחן פנוי, וצפו בי מתעלמת בגבורה מטפיחה ידידותית מדי על ישבני, שהונחתה על ידי אחד הסועדים לאחר שדרכתי עליו בטעות. כשהתיישבתי סוף סוף, מקפידה להפנות את גבי למבטי השכנים, ידעתי כי מאוחר מדי לנטוש. כשאני מהדקת נואשות את אחיזתי סביב חוברת התשבצים האומללה, נשבעתי: אני נשארת עד הסוף המר.
מלצרית צעירה, שנראתה המומה יותר מנוכחותי מאשר כל הסועדים ביחד, ניגשה אליי לבסוף במבט שואל. נורא רציתי להשתלב, אבל לא היתה ברירה, נאלצתי לבקש תפריט. קיבלתי אותו וגם לוח שככל הנראה נתלש מאחד הקירות, ובו מוצגת הארוחה העסקית. לי התחשק דווקא ארוחת בוקר. תמורת 33 שקל קיבלתי שתי ביצי עין מוצלחות, גבינה לבנה, גבינה צהובה וגבינה מלוחה, כולן סתמיות, קערה קטנה של סלט טעים מאוד אך מקורר, וכמה פרוסות לחם כפרי, שלא היה טרי מספיק, עם חמאה. הארוחה כללה גם שתייה קרה וחמה. אני בחרתי מיץ תפוזים סחוט, טעים אך גם כן קר מדי, והפוך קטן שהיה מוצלח מאוד. כשבלסתי לסיום עוגת שוקולד בלגי חמה ומצוינת (20 שקל), גיליתי שיש לפחות יתרון אחד בללכת לבד לבתי קפה: לא צריך לחלוק עם אף אחד את הקינוח.
כרמינה. צייטלין 1. טל' 6911122. פתוח: א'~ה' 8:00~23:00, ו' 8:00~16:00 (ואם מזג האוויר נוח אז פותחים שוב בערב), שבת 16:00~23:00.
לא טוב היות הקפה לבדו
מורן כרמון
20.12.2004 / 15:29