להשתכר בשפה זרה

גיא גיסר נסע לברלין והציב לעצמו אתגר – להסתובב במזרח ברלין מהבוקר ועד הערב ולשתות אלכוהול בכל מקום בו הוא יושב. הוא חזר עם רשימה של תובנות, טיפים והמלצות שתרצו לשמור לביקור הבא

גיא גיסר

תמיד חלמתי על מסע אלכוהולי בחו"ל. אני לא יודע למה זה חלום כזה גדול- הרי גם בארץ לא חסרים מקומות שלא ביקרתי בהם, אז מה יש לחפש בחוץ? ובכל זאת, תמיד היה בי את החשק לטוס לארץ רחוקה ולעבור מבר לבר, להכיר מנטליות שונה, תרבות שתייה אחרת, משקאות חדשים וגישה שונה לאלכוהול. בקיצור - לשתות אבל לא בעברית. התמזל מזלי, ואחותי גרה בברלין שבגרמניה כבר כמה שנים ובסילבסטר האחרון קפצנו לבקר אותה פעם נוספת.

אני והאישה כבר ביקרנו אצלה לפני שלוש שנים, ואז הסתובבנו בעיר כמוכי תרבות: רצנו מהאתר ההוא למוזיאון הזה ואז לכנסייה ההיא כדי להספיק לבלות באזורים ההם. מעייף. מכיוון שאת האטרקציות התיירותיות המרכזיות כבר ראינו וחווינו, החלטנו לנסוע שוב לברלין, אבל הפעם בלי ריצות ובלי מוזיאונים. הפעם החלטנו לנסוע כדי לשתות וסמכנו על הסילבסטר, שנפל בדיוק בזמן הביקור, שיהפוך את הכל למאתגר פי כמה.

אז למרות ה"החלטנו" מהפ?ס?קה הקודמת, ההצהרה הנ"ל נאמרה על יד?י ולא על ידה, אבל בזוגיות צריך להתפשר ולכן הוחלט שאני אגרר איתה למסעות שופינג אינסופיים ובתמורה היא תקריב מעצמה ותבוא איתי לשתות, והרבה. החלטתי לערוך ניסוי קטן (ובלתי בריא בעליל) על עצמי: בכל מקום המגיש משקאות אלכוהוליים (כולל בירה) בו נשב - אסור לי לשתות משקאות קלים. אמנם זו גירסה קצת ביזארית לאתגר של ההוא מהסרט על מקדונלד'ס ("לאכול בגדול"), אבל אם הוא שרד אז גם אני יכול. לחצנו ידיים והמראנו מאושרים.

טוב לדעת (מקודם)

לחיות בלב שקט: אבחון מדויק ומהיר שחוסך זמן ומציל חיים

לכתבה המלאה

בירה ונקניקיות

אחרי שהחומה נפלה וגרמניה התאחדה, גם שני חלקי ברלין התאחדו, אך ההבדלים בין שני הצדדים בלטו אז ועדיין בולטים היום. החלק המזרחי פיגר אחרי החלק המערבי, והרבה מאוד מרמור ניכר עד היום.

בלי לקחת צד בכל העניין הפוליטי, מכיוון שאחותי גרה בחלק המזרחי של העיר אני בעד המזרח, ובשל המלצותיה הרבות על מקומות בילוי במזרח, החלטתי למקד את הניסוי שלי בחלק המזרחי בלבד, ולתהות על ההבדלים בין תרבות השתייה במזרח ברלין לבין זו שבישראל.

ובכן, קבלו סקופ ענק: בברלין כולם שותים בירות, והמון. בכל פינה יש מזנון קטן שמוכר נקניקיות (כן, אלה שרואים בטלוויזיה עם הכרוב והלחמנייה הקטנה), ומה שותים איתו? או יין חם (Gluewein) או בירה. בתור ישראלי שרגיל לשבת על כיסא "כתר" עם מנה שווארמה ביד ופחית דיאט קולה, לראות פתאום אנשים, נשים, זקנים ונערים עומדים (לא יושבים), אוכלים נקניקייה ושותים בירה זה קצת מוזר בהתחלה. בינינו, אוכל לא מחייב ובירה יכול להיות רע?

בברלין כל מקום שמציע מזון מציע גם אלכוהול, דבר שהפך את הניסוי שלי לקשה במיוחד, אך מאתגר. כל ארוחת בוקר (איזה כיף לאכול בשר על הבוקר) לוותה במשקה אלכוהולי ורק בבית שתיתי מים.

הלילה הראשון: בברלין לא נהוג להשאיר טיפ

בלילה הראשון הגענו לרחוב kastanienalle שנמצא ברובע Mitte- הרובע הכי קרוב לגבול עם המערב, שנחשב במזרח העיר ליוקרתי ביותר. נכנסנו לבר בשם "103": מנורות עגולות בצבע כתום, בר עם 15 מקומות ישיבה, כמה ספסלים ומושבים קטנים שלידם שולחנות. הבר היה מלא, אז ישבנו ליד שולחן והזמנו פעמיים בירה ייבר (Jever) מהחבית ושני שוטים של קומרלינג (מין דג'סטיף גרמני מריר). המתנו. מרגע ההזמנה עד רגע קבלת המשקאות עברה לא פחות מרבע שעה! הסתכלנו סביבנו ושמנו לב שאצל כולם המצב דומה, רק בהבדל אחד: הם לא היו עצבניים כמונו. לא הבנו מה קורה, עד ירד לנו האסימון. מסתבר שבגרמניה, כמו בהרבה מדינות באירופה, הבילוי נועד להרגיע, ולא כמו בארץ שצריך "להספיק לאכול ולשתות הכל ומהר כי מי יודע מה יהיה מחר". לחכות רבע שעה לדרינק זה בקטנה.

אני מודה שקשה להתמודד עם זה בהתחלה, אך עם הזמן מתרגלים. אחרי שני סיבובים ביקשנו חשבון, שהסתכם ב- 18.5 יורו (איפה ימי הדויטש מארק העליזים והזולים). נתנו למלצרית 21 יורו וקמנו ללכת. לפני שהספקנו לומר דאנקה שיין, ניגשה אלינו המלצרית והגישה את העודף. "לא תודה, זה בשבילך" אמרתי, אך היא התעקשה להחזיר. כבר חששתי שמא נהוג להשאיר 50% טיפ, אך אז התבררה לי עובדה שהדהימה אותי: בברלין לא נהוג להשאיר טיפ! מקסימום מעגלים למעלה, לא יותר, ולא רק שאין עם זה בעיה, אלא אפילו אומרים תודה מכל הלב.

תחקיר קצר העלה שתרבות הטיפים לא קיימת בגלל סיבה פשוטה - מלצריות וברמנים בברלין מקבלים אחלה משכורת (משהו כמו 10 יורו לשעה), כך שהם מתייחסים לעבודה שלהם כאל כל עבודה "רגילה" אחרת, ולכן אין שום סיבה לקבל טיפ על שום דבר. העובדה הזו נותנת לבעלי מקומות גושפנקה להעסיק רק מלצרית אחת במקום של 60-70 איש, כך שאיש לא יכול לבוא בטענות על השירות האיטי. לא טוב לך? אל תשאיר טיפ וזה בסדר.

אני יודע שהידיעה הזו גורמת לחלק ממכם לרוץ ולהזמין כרטיס לברלין, אבל אליה וקוץ בה - כשם שאין תרבות טיפים, כך מדשדשת לה תרבות השירות.

"שלום, מה תרצו? בבקשה, תיהנו. הנה החשבון, דאנקה שיין". זה מה שתשמעו מהברמנים או המלצרים. ללקוח הישראלי, שרגיל ואוהב את ההתחככות, הסחבקיות והמגע האנושי, זה יהיה מאוד מוזר.

הלילה השני – כל העיר שיכורה

הערב השני שלנו בעיר היה ליל הסילבסטר וכבר בבית התחלנו לשתות. כמה שוטים של וויסקי (בכוסות קפה כי אין כוסות אחרות), המון בירה (בעיקר בקס בבקבוקים של חצי ליטר) ולקראת חצות שמנו פעמינו לפרידריכשטראסה, אותו רחוב ארוך המוביל לשער ברנדרבורג המפורסם.

כמיליון איש היו ברחובות, שיכורים עד כלות וחייכניים מתמיד, כולם עם בקבוק אלכוהול כלשהו ביד (גם אנחנו). אלפי זיקוקים פיצחו את השמיים והאווירה השכיחה את הצונאמי, שרק כמה ימים לפני כן גבה מאות קורבנות גרמניים. מיד אחרי חצות נכנסנו לבר מעושן וצפוף בשם "Sosch" ברובע היהודי (לשעבר) וסמוך לבית הכנסת הראשי של ברלין.

במקום הקטנטן היו עשרות אנשים, המוזיקה הייתה הזויה (רוק של הסבנטיז עם מוזיקה גרמנים מסורתית) וכולם היו שמחים, מאושרים ומבוסמים. הזמנו כמה סיבובים של בירה "ברלינר" וג'ק דניאלס, רקדנו על הכיסאות ודיברנו עברית עם כולם (הם לא הבינו מילה, אבל כששיכורים זה לא משנה). מקום מדהים שהזכיר לי קצת את "המנזר" בתל אביב.

היום הראשון של 2005 – יין ללא הגבלה ב-1 יורו

ביום הראשון של השנה החדשה החלטנו לשנות כיוון ולמצוא מקום שהגרמנים, אולי, שותים בו יין. מצאנו מקום שבישראל היה פושט רגל תוך יומיים וחצי: "Weinrei", הנמצא ב-"ציונקירשפלאץ" (Zionkirschplatz), הוא מקום חביב המכיל רהיטים מתחילת המאה העשרים: כורסאות ענקיות, שטיחים עתיקים ושולחנות עץ מסיביים.

הקטע ב"ויינריי" פשוט מאוד: נכנסים, משלמים יורו אחד ומקבלים כוס יין ריקה. עם הכוס ניגשים לבר שבו כ- 300 סוגי יין שונים, ופשוט מוזגים כמה שרוצים ממה שרוצים. יושבים, שותים, וכשרוצים עוד סיבוב פשוט ניגשים לבר ומוזגים שוב. כך עד שנמאס. כשרוצים ללכת, יש ליד דלת היציאה מין ואזה גדולה ושם שמים כסף. כמה כסף? כמה שנראה לכם.

אז כמו שאמרתי, בישראל זה בטח היה עובד ככה: יורו אחד, שותים עד כלות הנשימה והולכים בלי לשים שום דבר. ב"ויינריי", מסתבר, אנשים משאירים כסף בצורה הכי הוגנת שיש. 5 יורו פה, 10 יורו שם, והמקום מחזיק כבר כמה שנים טובות עם קהל של כ- 100 איש בכל לילה. מתברר שתרבות ותרבות שתייה יכולים ללכת יחד.

הלילה האחרון – סיבוב ברים ודרינק באמבטיה

בלילה האחרון בברלין, החלטנו לעשות סיבוב ברים, ולבחון את ההבדלים בחיי הלילה המזרח-ברלינאים.

אחרי ארוחה הודית חריפה הגענו לאזור שנקרא Prenzlauerberg - מעין ה"סוהו" של ברלין, והתחלנו בבר מגניב ששמו "קלאב דה רפובליק". המקום נמצא מול בית קברות, וכשנכנסים רואים כמאה איש יושבים בחושך כמעט מוחלט ובצפיפות איומה על ספות. שולחנות כמעט אין ועל ספה אחת יושב V.J שמשמיע מוזיקה אלקטרונית ומקרין על הקיר קליפים מסרטים מזרח- גרמניים משנות השבעים. כשמזמינים סיבוב ראשון של משקאות, משלמים על כל משקה יורו אחד ל- V.J.

3 כוסות של "הפה וואיסה", בירת שמרים מעורפלת ומעולה, עלו כ- 12 יורו (קצת יקר יחסית לברלין), אך האווירה חיפתה על הכל. אין לכם מושג כמה זה כיף לשבת על אנשים שיושבים עליך, עד שנכנסים למקום ההזוי הזה. כשהייתה תקלה ולא היתה מוזיקה למשך 10 דקות, לאף אחד לא היה אכפת והעניינים המשיכו כרגיל.

משם המשכנו לבר שנקרא "Marietta", מקום קטן ואינטימי, שההתמחות שלו היא בקוקטיילים. העיצוב מזכיר את שנות השבעים בארץ (בלי אורי זוהר) ואנחנו, בהמלצת הברמן, הזמנו קוקטייל חדש (לטעמו) - וויסקי סאוור. היה טעים ונחמד, אפילו קיבלנו משהו דומה לבמבה בצד, מוזיקה אלקטרונית עדינה נוגנה ברקע והכל היה רגוע ושלו. יותר מדי שלו, אז אמרנו תודה, שילמנו (אפילו השארנו טיפ יפה, כי הברמן היה נחמד) והמשכנו הלאה.

המקום הבא היה ההיי-לייט של הביקור, מסוג המקומות שמעוררים את התהייה אם דבר כזה יילך בארץ. הבר נקרא Wohn Zimmer - "החדר"- וכשמו כן הוא. פשוט לקחו דירה ענקית, כולל הטפטים, ריסקו את הקירות והפכו את המקום לבר. בעיצוב לא ניכרה שום השקעה כספית וזה מה שהפך אותו למדהים ואותנטי.

אנחנו ישבנו במה שהיה חדר האמבטיה (הכיור, הדוש והראי עדיין קיימים), כשממולנו ישבה רביעייה אמריקאית ב"פינת הקפה". אבל השיא היה כששמנו לב שבגומחה קטנה באמצע הבר ישבו 3 אנשים וכשהתקרבנו ראינו שהם ישבו על כסאות מטבח ירוקים ליד שולחן פורמייקה לבן, כשמשמאלם עומד לו מקרר ישן של "Bosch". ממש מטבח של לפני 30 שנה, רק באמצע בר ברלינאי של שנות ה-2000.

במקום הציעו מבחר די גדול של משקאות אך בלי בירה מהחבית (רק בקבוק), קצת אוכל ליד האלכוהול וזהו, לא יותר. חוויה אדירה. אחרי ששתינו יצאנו החוצה והתחיל לרדת שלג, אנחנו היינו הכי מאושרים שאפשר והלכנו להתעלף על המיטה.

דברים שלא ידעתם על הרגלי השתייה של הברלינאים

לפני סיום, כמה עובדות ומיתוסים מנופצים על חיי הלילה במזרח ברלין:

* ברוב המקומות הברמנים יענו לכם בגרמנית, למרות שהם מבינים אנגלית היטב

* בכל הברים והמסעדות מותר לעשן, ובשל העובדה שאין בדרך כלל במקומות ציבוריים מזגן או אוורור רציני, תיתקלו באוויר מחניק ועשן סמיך. תענוג למעשנים, סבל בלתי נפסק לפסיביים

* אין שם מבצעים של "בירה ללא תחתית" כי הגרמני הממוצע מודד את השתייה שלו בליטרים.

* המוזיקה השולטת היא אלקטרונית.

* מפתיע (או אולי לא) - גם במזרח ברלין שותים וודקה רדבול, אך ברוב המקרים ישתמשו ב"וואן"- משקה אנרגיה אוסטרי שנמזג מבקבוק חום המזכיר סירופ נגד שיעול מפעם.

* אף אחד מהצעירים לא מזמין ייגרמייסטר בבר - זה משקה של הומלסים וזקנים.

* בשום מקום שישבנו לא הכירו את ה"ויינשטאפן", הבירה הגרמנית המשווקת בארץ.

* הוויסקי הנמכר ביותר הוא "ג'ים בים".

* הוודקה הנמכרת ביותר היא "גורבאצ'וב".

* יש טרנד חזק של קוקטיילים על בסיס רום "הוואנה קלאב".

* למרות האוכל השמן וכמויות הבירה העצומות, האנשים, ברובם, רזים.

* יש טרנד חזק של רטרו לשנות ה-70 המזרח-גרמניות, כך שאל תתפלאו אם תרגישו כמו בבית של הסבתא הייקית שלא היתה לכם.

* הרבה מהברמנים הם בני 40+, והם מתגאים שזה המקצוע שלהם.

* האנשים שותים בירה בכמויות שקשה להאמין.

* אם אתם מתחייבים, כמוני, לשתות בכל מקום שמציע אלכוהול, כדאי שתדעו שאתם תחייכו כמו דבילים במשך כל היום, ושככל הנראה משהו כמו 8 ליטר בירה יזרמו לכם בגוף ביממה. זהירות מהכרס.

* המנטליות הישראלית והמזרח-ברלינאית בכל הנוגע לאלכוהול שונה לחלוטין, בעיקר בגלל הכמויות שהם שותים והצורך ביציאה כבילוי ותו לא.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully