פוג'יאמה

ידידי א' הזמין אותי לשיחת "מה נשמע". אני, בשמחת היענות, הצעתי מצדי שנצרף אל שיחתנו גם ארוחה. אין הרבה הנאות שישוו לשיחה טובה על ארוחה טובה. אבל איפה נאכל? הדרך הטובה ביותר היא לשאול את בן שיחך מה הוא אוהב. מהבחינה הזו, א' אינו מקל עליך. הוא אוהב הכל. אכן, מדובר באיש תאב חיים, חושני, אנרגטי, בעל תיאבון. ההיכרות בינינו היא על רקע לימודים משותפים בתחום היהדות. מתבקש, אם כך, לקבוע פגישה במסעדה יהודית. אבל מה, חומוס פחות יהודי מקרעפלך? וחוץ מזה, המטבח היהודי נראה לי קצת כבד עלינו בשעת הצהריים החורפית שבה היינו אמורים להיפגש. חמין עם קישקע יעודד אצלי את תאוות הנמנום, ועוד ערב ארוך לפניי. איטלקית? אמנם ארוחה איטלקית תתאים לשטף החיים של א', אבל מה בעצם מעניין במטבח איטלקי? נתח בשר עסיסי שאפשר לנעוץ בו שיניים נראה בהחלט כאפשרות הולמת (אמריקאי, ברזילאי, אפילו שיפודייה טובה).

אבל, כמו בהרבה מקרים, ההוויה קובעת את התודעה ולא להפך. סידורי התנועה הקפקאיים החדשים בדרום תל אביב, שגרמו לי להקיף שבע פעמים את נחלת בנימין בלי שאף תמרור "אין כניסה" ו"סע בכיוון החץ" ייפול, אילצו אותנו, בסופו של דבר, לקבוע מפגש שיהיה מספיק סמוך לביתו ולא רחוק מדי מהמקום שבו הצלחתי להפקיר את הרכב. נפלנו על פוג'אמה, מסעדה יפנית צעירה למדי, איפשהו בין אלנבי לפרישמן. בעצם, אני אומר לעצמי כשאני מתקדם לכיוונה, יפנית יכולה בהחלט להתאים לא' - אסתטיקה, זריזות, מיידיות ושקיפות אמורים לאפיין את המטבח הזה. הם בהחלט מאפיינים גם אותו. והוא, כך מתברר, אכן אוהב אוכל יפני. הוא בא לפגישה עם זיכרונות טובים מארוחה יפנית שאכל לא מזמן בסאקורה המשובחת. שם, הוא אומר, האוכל שר. בפוג'יאמה, אנו נאלצים לקבוע בצער, אחרי שעה, אבד לטבח השירון.

מדובר במקום קטן ומסביר פנים. חדר אורחים לא גדול, חמישה שולחנות, חלון לרחוב בן יהודה (ממול מציעים לנו נקניקיה בשישה שקלים), בר לא ארוך, לא ממש עדכני, אבל בהחלט אפשר לשבת לצדו ולשתות כוסית סאקה עד שא' יפלס את דרכו. בקומה השנייה, פינת הסבה אינטימית עם קירבה יתרה לשירותים, ועוד שישה שולחנות קטנים למתבודדים. שקט במקום, להיטים יפניים סתמיים ברקע. התפריט עתיר הצעות. סושי, סשימי, ניגירי, אינארי. אף פעם לא התעמקתי ברזי ההבדלים ביניהם, ועל כן אני מציע ללכת על העסקית, שמוגשת, אגב, בכל שעות היום. יש עסקית אישית ב-49 שקל, יש עסקית עסקית ב-62 שקל, בה בחרנו.

מרק המיסו שהזמנתי היה ריחני ועשיר. מרק הראמן של א' טעים לא פחות. הקומבינציה כללה שמונה יחידות של סושי מאקי (הקטנים העגולים האלה, של אורז דביק עטוף אצה, בתוכו בדל ירק או דג), ארבע יחידות גדולות יותר של סשימי (רק הדג, בלי האורז והאצה), יחידה אחת של אינארי, שזה רצועת סלמון מהודקת יפה על ביצי קוויאר. נשמע מפתה וארוטי משהו? לא ממש. ביצי הקוויאר האדמדמות היו אמנם חלקלקות, אבל לא עוררו תשוקה. בכלל, כל הערכה היתה יבשושית למדי, בניגוד חריף לשיחה בינינו. הווסאבי, אותה תרכובת חריפה של חרדל יפני ירקרק וקטלני הגיעה במשורה ולא היתה קטלנית כלל. למען האמת, אלמלא ערנותו של א' גם לא היינו זוכים לצלוחית הסויה שבה טבלנו את הסושים הקטנים, מה שהוסיף להם לחלוחית יחסית, אבל לא מספקת.

מה נגיד, לא הצליח לי. חבל, לפסגות ההוד המושלגות של הר הפוג'יאמה (שפוסטר מואר שלו מקשט את אולם האוכל), לשירות הקשוב והכל כך רוצה להשביע רצון ולאנרגיות הטובות של א' הגיע משהו הרבה יותר מסעיר.

בין השעות 15:00-20:00 מוגשת במקום גם ארוחה של "אכול כפי יכולתך" ב-77 שקל, הצעה מעניינת למי שמעוניינים להכיר מקרוב את מגוון האפשרויות של המטבח היפני, אבל אנחנו ננסה אותה, אולי, במועד אחר, כשהגעש של הפוג'יאמה יראה סימני חיים של התפרצות.

ריהוט: פשוט, לא יפני בעליל, וטוב שכך. צלחות וסכו"ם: מגשי דיקט וצ'ופסטיקס. מים: לבקש. שירות: מלא רצון טוב. שירותים: נקיים וחסכניים. חניה: לא היתרון היחסי של המקום, אבל מוניות קו 4 עוצרות בכל מקום לאורך בן יהודה, ובהחלט מומלצות.

פוגי'אמה. בן יהודה 43' , תל אביב. טל' 5222260.