בייגלך תחנה מרכזית

פעם, כשהיינו ילדים...
ה"פעם" הזה, תמיד נדמה כאילו היה בו משהו מוצלח יותר, שאיננו עוד. זה לא בהכרח שאכן כך היה, אבל בזיכרוננו צרובה החוויה מ"פעם", קבורה מתחת לשכבות השנים שהצטברו מעליה ונעורה לעיתים לגירוי מקרי של ריח, צליל, או טעם. אם ננגב ממנה קצת את האבק, מיד יוחזרו אלינו ניצוצות מהעבר ומסתבר שכיף לחזור לשם, גם אם אז לא ממש היה כיף. כוחה של נוסטלגיה.

אז פעם, כשהיינו ילדים, היתה התחנה המרכזית, זוכרים? כך, בה' הידיעה, כונתה תחנת האוטובוסים של אגד בתל אביב. היו עוד תחנות מרכזיות בכל עיר ועיירה, אבל הן לא היו "מרכזיות" כמו התחנה'מרכזית, אתם יודעים. אין מי שלא יצא לו לחצות אותה מפעם לפעם בדרכו מאי-שם לאי-כאן, או בחזרה. כל הדרכים בארצנו הקטנטונת הובילו איכשהו דרך הלב הפועם של התחנה המרכזית, באין טרמינל אחר ראוי לשמו. ארץ קטנה עם שפם של שנות השישים-שבעים, אין בה תחנת רכבת אמיתית אפופת ניחוח חוצלארצי, וגם לא נמל תעופה מדיף צינה נעימה של אולמות רחבי ידיים סטייל נתב"ג 2000.
בינינו, בתחנה המרכזית הישנה היה די מגעיל. השמש קפחה בעוז על האוטובוסים החמים ועל האנשים המיוזעים הנפלטים מתוכם בהמוניהם, ועשן האגזוזים תיבל את הפלאפל של רחוב הנעליים בתבלין שחור של פיח.

אבל בין הרציפים ובאמצע כל ההמולה הצפופה והמתחככת – ישב זקן שמכר בייגלה. על מגש העץ הרחב שלפניו נערמו הררים של בייגלה חום-קשה, זה עם המלח בצד אחד (אותו שומרים תמיד לסוף), ובייגלה-שומשום רך ותפוח, טרי, ריחני ומזמין.
הבייגלה שומשום הזה התאים במיוחד להדברת בחילת האוטובוס הבלתי נמנעת. הרי ידוע שעל בטן ריקה הבחילה משקשקת ביתר עוז. אז ככה באמצע הדרך, כשיורדים בברכיים פקות מהדלת האוטומטית האחורית של איזה אוטובוס מאובק ומצחין, ובטרם עולים על האוטובוס המאובק והמצחין הבא - הבייגלה הזה הציל את המצב, והתיישב בדיוק בזמן הנכון ובמקום הנכון. וכך הוא גם נשמר בזיכרון: עם הריח והטעם הנכונים.

התחנה המרכזית הישנה כבר מזמן לא שם, וכבר יותר מעשרים שנה לא עליתי על שום אוטובוס ציבורי. בייגלה שומשום אפשר היום למצוא בכל מקום. רק שאיכשהו, הבייגלה שומשום של היום הוא לגמרי סתמי, אין לו כבר מזמן את הטעם ההוא של "פעם". אולי זה בגלל שחסרה סביבו התפאורה הלא-כיפית של התחנה המרכזית הישנה, שתהפוך אותו מסתם בייגלה, לחוויה רב-חושית של נוסטלגיה נעימה.

חומרים ל-10 בייגלך גדולים:
1 ק"ג קמח
4 כפיות שמרים יבשים או 30 גרם שמרים טריים
1כף סוכר
1 כף מלח
2/3 2 כוסות מים פושרים (650 מ"ל)
200 גרם שומשום

אופן הכנה:
1. מנפים את הקמח לקערת המיקסר. מוסיפים את השמרים היבשים, הסוכר והמלח ומערבבים.

2. מוסיפים את המים בהדרגה תוך לישה בקרס לישה במהירות איטית-בינונית (אם משתמשים בשמרים טריים, יש להמיס אותם בקערית נפרדת ב-2/3 כוס מהמים עם כפית אחת מהסוכר, להשהות מספר דקות עד שיתססו ואז להוסיפם לקמח).



3. לשים במשך כ-7 דקות עד שהבצק יהפוך לכדור רך ומאוד גמיש. (אפשר גם ללוש ידנית במשך כ-10 דקות, עד הבצק יהפוך גמיש)

4. מכסים את הקערה בניילון נצמד ומשהים לתפיחה עד הכפלת הנפח, כשעה-שעה וחצי.

5. מכינים בצד צלחת שטוחה עם מים. על צלחת שטוחה אחרת מפזרים שומשום בשכבה אחידה.

6. מוציאים את הבצק מהקערה ולשים אותו כדקה עד שיצא ממנו האוויר והוא יחזור לגודלו המקורי.

7. מחלקים את הבצק ל-10 חלקים. על גבי משטח חלק מגלגלים מכל חלק גליל באורך של כ-40 ס"מ וסוגרים אותו תוך הידוק הקצוות לעיגול בקוטר של כ-13 ס"מ.

8. מרימים בעדינות את העיגול בשתי הידיים וטובלים אותו במהירות במים* ומיד בשומשום, משני הצדדים.

9. ממשיכים כך עם שאר החלקים, כשבין אחד לשני מוסיפים עוד שומשום לצלחת.

10. מניחים את הבייגלך בתבניות שטוחות על נייר אפייה במרחק מה זה מזה, מכסים במגבת או בניילון רפוי ומתפיחים כ-40 דקות.

11. בינתיים מחממים את התנור לחום גבוה מאוד 250°.

12. אופים כ-15 דקות עד שהשומשום מתחיל להשחים, מוציאים מהתנור ומקררים על רשת.

* לקבלת קרום שחום יותר אפשר לגלגל את הבייגלה בחלב במקום במים ולטבול בשומשום.