חו"ל ראשון. בון 87', העיר חוגגת 3,000 שנה לקיומה או משהו כזה. מסביבי עשרות אלפי גרמנים שהגיעו לפארק ומחזיקים ביד נקניקיות בגודל זין של חמור ובירה בכוסות פלסטיק. אני עומד לבד. הקבוצה שהיתה עימי נעלמה באופן פתאומי, אין לי מושג לאן ללכת (כרטיס הביקור נשכח בתוך הספר "החטא ועונשו", בוק ריפורט לבגרות בספרות המתקרבת, שהיה מונח בתיק של אחת מבנות הקבוצה שהבריזה), ריחות הטיגון המתקתקים כמעט מפילים אותי לדשא ואף שוטר גרמני בסביבה אינו מדבר אנגלית. גם כמה שעות מאוחר יותר, אי שם בתחנת המשטרה בבון, בעודי מנסה לפענח עם מפקד התחנה המשופם באיזה כפר, לעזאזל, המשלחת ממוקמת, התמונות של הגרמנים עבי הבשר עם נקניקיות הענק לא עוזבות אותי. עברו כמעט 20 שנה, ועדיין נקניקיות גרמניות מעבירות בי צמרמורת. אך, באותה מידה, מעוררות בי משיכה חייתית וחסרת הסבר.
השבוע החלטתי לשחזר את החוויה. לצורך המשימה נבחרה מבשלת הבירה תל אביב ברוהאוס שמבטיחה לספק נקניקיות אריות עם קבלות פלוס בירה תוצרת בית. הבחורה שענתה לטלפון במקום מאוד שמחה לדבר איתנו, אנחנו היינו בטוחים בטיפשותנו שהיא מפלרטטת איתנו, וכך יום שישי העגמומי התחיל לקבל גוון ראשון של אור. למרות הכוונות הטובות היא הסבירה לנו שהמשלוחים מתבצעים דרך קנגורו וכי להם הבלעדיות על המלצות, טענות ומענות. "יש להם תפריט משלהם, כולל פריטים שאין כאן במסעדה", אמרה. "מה, הם מכינים בעצמם?", תמהנו בקול רם. "לא לא. אנחנו מכינים להם כמה מנות מיוחדות שאורחי המסעדה לא יכולים להזמין". ניצלנו את הנחמדות של הטלפנית לריגול תעשייתי על הנקניקיות. היא מנתה שלושה סוגים שנשמעו כמו שמות מפעלים כימיים גרמניים (59 שקל למנה). הבאסה היחידה: כולם על טוהרת החזיר. אוכל הטריפות שיחרר חיוך חזירי, והצדיק התחנן לנפשו. הוא היה חייב נקניקייה כדי לסגור מעגל היסטורי עם האומה הגרמנית. "יש נקניקיות עוף, אבל זה במנת הילדים שעולה 50 שקל", הסבירה הדיילת. התחברנו לגיל המנטלי שלנו, הרמנו טלפון לקנגורו, וביקשנו להוסיף בירה טרייה כמובטח במודעות. "מצטערת, אין לנו בירה במשלוחים, אבל יש שלוש פחיות קולה ב-10 שקלים", התנצלה הקנגורואית. כמעט ביטלנו את העיסקה מרוב עצבים, אבל אז נזכר אוכל הטריפות החצי עירקי שיש לו במקרר בקבוקי גולדסטאר חצי ליטר.
סוגרים חשבון עם ההיסטוריה
מרגע שנפתחו החמגשיות הבנו שגם אנחנו נפלנו במלכודת הגרמנית. אוכל הטריפות כמעט התעלף מרוב הנאה משלושת הפגזים שנחו לו בצלחת. "זה פחוס, וזה עוד יותר פחוס", הסביר הגאון את ההבדלים בין הפצצות. עם הליצן הזה, חשבתי לעצמי, אני כבר לא אצא ביחד לקרב. כדי לצנן לו את ההתלהבות גנבתי לו מיד את כל מנת הכרוב הכבוש מצלחתו. אוף, איזה מעדן מעודן. אחר כך בא תורו של הסיידקיק: פרוסות של תפוחי אדמה בשמנת. מאז ימי גיליז העליזים לא נדגמה מנת תפוחי אדמה כה טעימה.
עכשיו הגיע הזמן לסגור חשבון עם ההיסטוריה. לא נותר אלא לקוות שהילדים יעזרו להסניף חוויה מתקנת. באופן מפתיע, מנת הג'וניור התגלתה כהארדקור מהלך. אמנם לא מדובר בפצצה ששוקלת טון, אבל אלה גם לא נקניקיות העמילן שאתם קונים לילדיכם בסופרמרקט. העוצמה שבעדינות. כדי להמריא מרחתי חרדל דיז'ון על השטרונגול. האף התחיל לבעור, והריאות כמעט התפוצצו. בעזרת שתי לגימות מהגולדסטאר נרשמה צפירת הרגעה (וגם גיהוק אדיר ממדים). החלטנו לעבור מגז כימי לפצצה ביולוגית: חזרת קצוצה ברוטב לבנבן. איינץ, צוויי, דריי... בום. איזו טלטלה. יימח שמם של הגרמנים האלה. רגע לפני שמצאנו את עצמנו עפים מחוץ לאטמוספירה וקופצים לביקור במרומים נזכרנו כי בחבילה יש גם מנת אורז כדי לצנן את ההפגזה. האורז, שהיה טרי וטוב, התגלה כסוג של זריקת אטרופין. אח, החטא ועונשו. ואנחנו עוד חשבנו שיש גרמניה אחרת.
"תל אביב ברוהאוס". רוטשילד 11. טל' 5168666. משלוחים כל השבוע 12:00-24:00 דרך קנגורו (14 שקל למרכז ודרום תל אביב, 18 שקל לצפונים ורמת גנים), טל' 702020-700-1.