נאייב

כיוון שפורים מתקרב, שוב אני תמה מה זה היה לו, למלך אחשוורוש, על שנתן ידו למזימת השמדת כל היהודים במלכותו, כעצת המן. בסך הכל אחשוורוש מצטייר בעיני כשליט חביב, נדיב, אם גם קצת תלותי מדי ביועציו. אין לו בעיה לפתוח שולחן לכל הנגידים החשובים, בשמחה הוא עושה משתה ארוך לכל בני עמו, גם למלכה הוא נותן, בדרך כלל, את הכבוד הראוי, וכשהוא מתקשה לישון בלילה הוא מבקש שיספרו לו סיפורים _ מה רע בשליט אשר כזה?

אם את הצלחת מזימת ההשמדה הנאצית אפשר לתלות בקווי האופי של האומה הגרמנית, גם כיוון המחשבה הזה אינו מספק לי הסבר מניח את הדעת. הפרסים נראים לי אנשים טובים וצנועים. מסרטיהם של היוצרים האיראנים מוחסן מובאלף או מג'יד מג'יידי מצטיירת אומה שיסוד השותפות והחמלה שבה מציג ככלי ריק אפילו את הבדיחות על קמצנותם של הפרסים. אז מה היה לנו שם? אולי האוכל במשתה של אחשוורוש קילקל את שיקול דעתו של המלך?

שקוע במחשבות המטרידות הללו הגעתי אל נאייב, מסעדה פרסית עממית בשוליו של שוק לוינסקי. בין חנויות הבדים, האהילים וסיטונאי הממתקים, השתדלו שם בצניעות ליצור ארמון רב תפארת: תלו וילונות ירוקים על החלון המשקיף אל הרחוב ההומה והמפויח, התאימו להם שולחנות פורמייקה ירוקים וגם כיסאות ירוקים, ועל הקיר ציירו פנטזיה - ארמון שפרחים משתרגים על עמודי האכסדרה שלו, ומזרקות מים, ועוד הוסיפו לכל הפסטורליה ים צלול והרים כחלחלים באופק הרחוק. משפחת נאייב יושבת בלוינסקי, אבל מקירותיה נשקפת כל הממלכה, מהודו ועד כוש.

טרם החילונו במשתה, ניגש אליי האחשדרפן הראשי והציג באוזניי (תפריט כתוב לא היה) את הצפוי לי במשתה: אם על המלך טוב (לא בלשון הזו בדיוק, אבל באמת הרגשתי כמו מלך) יגישו לי (מהמבושלים) מרק גונדי, ולעיקרית יש גורמה סבזי, וגם כורש לפה. ויש גם בשרים על האש. ומה בקשר לשתייה? השתייה כדת, אין אונס. (זאת אומרת: קולה, מיץ או מים).

אני מניח שגם אחשוורוש אכל מרק גונדי (15 שקל), וזו הסיבה לכך שהמשתה שלו ארך ימים רבים כל כך (אם כי 180 יום, כמסופר במגילה, נראה לי בכל זאת קצת מוגזם). אחרי הגונדי חייבים לנוח, אם רוצים להמשיך לאכול. הקניידלע הפרסי הזה, שגודלו ככדור טניס תקני, היה רך ומעולה בטיבו, והמרק הצח שבו שחה היה עדין ועשיר בטעמו, אך די בזה כדי לשבוע לגמרי.

אף על פי כן התעקשתי על הגורמה סבזי (30 שקל). זוהי מנה של בשר מבושל ברוטב סמיך של עלים ירוקים ולימונים כבושים, שמוגש עם צלחת אורז משובח שגרגריו נפרדים בנקל, אבל נעדר תבלון לחלוטין. יוצקים את הרוטב החמצמץ והמרענן על האורז, מקשטים למעלה בנתחי הבשר הנימוח הנמס בפה, ואפשר כך לשבת שעות ולשמוע את הבטן מזמרת בעונג. שום מחשבות זדון לא יכול להביא עימו הגורמה סבזי.

כדי לרענן את החך, שמים לך הפרסים היקרים צלחת מלאה עלי פטרוזיליה, רשאד, גרגיר, צנונית ובצל. אתה לועס ולועס ולא יכול להפסיק. מהצלוחיות עם סלטי הפתיחה (כרוב אדמדם, גזר חמצמץ, בצל מתובל בסומק) התעלמתי. אפשר היה בלעדיהן. ו', הוושתי המקומית, מן הסתם רעייתו של בעל הבית (אבל היא בעלת הבית האמיתית, כפי שהבחנתי בנקל) צפתה בי בדריכות משולחנה שליד הדלת. כשראתה שאני עומד לסיים רמזה בניע ראש וגם בקול ל"יוסף" שיבוא ויבדוק מה לגבי ההמשך.

יוסף בא לבדוק אם חפץ אני במשהו על האש. אכן, ידועה לי מעלתו של הקבב הפרסי, אבל ידועה לי גם מוגבלות יכולת הקיבול של כרסי. על כן ביקשתי, בכוחותיי האחרונים, שיכין לי הביתה מאותו "כורש לפה" המומלץ. היתה זו מנה של אורז המשמש כמצע, ואליה נוסף תבשיל בשר ברוטב עגבניות, עד עכשיו אנחנו מגרדים בבית את הסיר.

אכלתי כבר בכמה מסעדות פרסיות בתל אביב. באף אחת מהן לא נפלתי. כולן, גם נאייב החביבה וההוגנת, משרות עליך חמימות, רוח של נדיבות, אדיבות וצניעות. על כן עדיין לא ברור לי מה המקור לטעותו של אחשוורוש. ברור לי שזה לא האוכל. מכל מקום, אני שמח שתיקן את המעוות בזמן.

ריהוט: ירוק כמו פטרוזיליה. צלחות: חרסינה, ולא זהב כאצל אחשוורוש.
מפיות: נייר.
שירות: דרוך וזריז. שירותים: צנועים ונקיים.
חניה: אל תעלו על דעתכם.

'נאייב'. זבולון 12. טל' 6829370. פתוח: א'-ה' 11:00-18:00, ו' 11:00-16:00.