המאלטים של איילה

תעשיית המאלטים של סקוטלנד מחולקת לכמה אזורים, כשכל אזור מאופיין, פחות או יותר, בדומיננטיות כזו אחרת של המאלטים המיוצרים בו. הספייסייד וההיילנדס ייתנו מאלט קליל ופירותי, בלוו-לנדס (Lowlands) המאלטים יהיו מלאים וכבדים יותר, באי סקיי המאלטים - קשים ועוצמתיים וכן הלאה. כמעט כל מאלט מציין את האזור בו הוא מיוצר על כל תווית כסימן מזהה וכל העניין הוא מסורת אחת גדולה ויפה.

אבל, עם כל הכבוד שיש לכל אזורי המאלט בסקוטלנד, ויש הרבה כבוד, עדיין שום אזור לא זוכה לרמת הפירגון והאהדה להם זוכים המאלטים מאזור אחד קטן, בחלקה הדרומי של סקוטלנד, האי איילה, האי המוערך ביותר בעולם הוויסקי.

האי א??י?יל?ה (Islay בגאלית) נמצא, כאמור, מדרום לסקוטלנד, ויחסית לשטחו הקטן (30-40 קמ"ר), הוא בעל השפעה אדירה על תעשיית המאלטים בפרט ועל הוויסקי הסקוטי בכלל. מקור השם נתון במחלוקת: יש הטוענים כי הוא נקרא כך על שם אלה רומאית בעלת אותו שם ויש הטוענים כי המקור הוא שמה של נסיכה דנית בשם יו?לה, הקבורה לא רחוק מהנמל המרכזי של האי.

האי עצמו נשלט בעבר על ידי הוויקינגים ונכבש לאחר מכן על ידי הנוצרים שנכנסו דרכו לסקוטלנד. השבטים הסקוטיים הגיעו אל האיילה ולסקוטלנד ונלחמו מלחמות עקובות מדם על עצמאותם מול האימפריה הבריטית, אך ללא הצלחה יתרה- כיום סקוטלנד עדיין שייכת לבריטניה הגדולה, אך המסורת נשמרת בה היטב.

האיילה מפורסם בעיקר בזכות שני דברים: הציפורים הרבות ששוכנות בו, מה שמושך אלפי צ?פ??רים לאי כל שנה, ומזקקות המאלט המפורסמות שבו. כמעט כל המזקקות מייצרות מאלט מעושן, כבד, חזק וקשה לשתייה. הסיבה לכך אינה אחוז האלכוהול הגבוה, כי אם שימוש רב בכ??בו?ל (Peat), אותה אדמת- רקב עשירה במינרלים, הנמצאת בעיקר באזורים לחים וגשומים כמו סקוטלנד.

באיילה, כמות הכבול הטבעי גדולה מאוד והוא איכותי מאוד. אותו כבול משמש את תושבי האי, בין השאר, להסקת הבתים בתקופות של מחסור בפחמי עץ (כמו במלחמה"ע ה-I וה-II), אך בעיקר כמרכיב עיקרי וחשוב מאין כמוהו בייצור והכנת הוויסקי מאלט.

את הכבול מייבשים באוויר הפתוח, ובזכות העשבים הרקובים בו הוא דליק מאוד, ועשן סמיך וריחני עולה ממנו כשהוא בוער. בעזרת העשן מייבשים את גרגרי השעורה לאחר תהליך הליתות, הגרגרים סופחים טעם וריח מן הכבול, וכך נוצר וויסקי מעושן. ככל שהשימוש בכבול יהיה גדול יותר, כך יהיה המאלט מעושן יותר. בנוסף, המים באי בין אם במעיינות או בנהרות, זורמים דרך אדמת הכבול ומקבלים את הארומה המיוחדת שלה וכאשר משתמשים במים האלה כדי לייצר את הוויסקי, טעמים וארומות נוספים מתווספים למאלט והופכים אותו ל"כבולי". את אחוז הכבול מודדים ב- PPM (parts per million), כאשר הטווח במאלטים של האיילה נע בין 25-50 PPM.

כיום קיימות באיילה 8 מזקקות, זאת לאחר שמספר מזקקות שפעלו באי בעבר נסגרו. חלק מהמזקקות מפורסמות יותר וחלקן פחות, אך מה שבטוח הוא שכולן איכותיות ומתגאות בהשתייכותן לקבוצה הקטנה והמכובדת של המאלטים של איילה.

מזקקות:

אולי המאלט הידוע ביותר מהאיילה, ובהחלט אחד המו?כרים בעולם. הלגבולין (מקור השם הוא Lagganmhoullin: "החלל היכן שהמטחנה" פירושו) הוא אחד המאלטים המעושנים והכבדים ביותר שיש, אך בהחלט פופולרי יחסית לטעמים הקשים שלו.

הלגבולין נוסד באופן רשמי ב- 1816, ובמזקקה מתהדרים בכך שהם מזקקת הוויסקי העתיקה ביותר בסקוטלנד שפועלת ברציפות מאז שנת היווסדה, עובדה מרגשת לכשעצמה. בעבר היו כ- 10 מזקקות שונות לאורך מפרץ לגבולין, אך לקראת סוף המאה ה- 18 הם התאחדו והקימו מזקקה אחת בשם לגבולין.

כיום שייכת המזקקה לתאגיד הענק דיאג"ו, ולצערנו הרב הלגבולין נמצא כבר מספר שנים בבעיה חמורה: כמעט בלתי אפשרי להשיג בקבוק! הבעיה אינה רק בישראל אלא בכל רחבי העולם. דיאג"ו החליטו, בשל העובדה שהלגבולין הוא אחד המאלטים העיקריים בבלנד של ג'וני ווקר רד לייבל, להקדיש את רוב המאלט המיוצר במזקקה לערבוב הרד לייבל, ובכך חרצה את גורלם של רבבות מאוהדי המאלט שנאלצים להסתפק במאלטים אחרים.

יריביה של דיאג"ו (וסתם אנשים סקפטים) טוענים כי הסיפור לא נכון, ומדובר ביחצ"נות פשוטה. בדיאג"ו החליטו להפסיק כמעט לחלוטין את שיווק הלגבולין ועל ידי כך ליצור ציפייה בקרב הלקוחות, כך שבעוד כמה שנים, יאמיר מחירו של בקבוק, כולם ידברו על המחסור, והופה - הפרסום הצליח.

מי צודק? אני לא יודע, אבל מה שחשוב הוא שכיום קשה מאוד להשיג את הלגבולין, וחבל. אם זכיתם לשבת בבר בארץ שמחזיק לגבולין, רוב הסיכויים שתיפרדו מכ- 90-100 ש"ח לכוסית, ומדובר בוויסקי שלפני 4 שנים מחירו היה כ- 65 ש"ח בבר ממוצע. חבל.

מותגים:

לגבולין 12 - Lagavulin 12 Year Old
למרות גילו הצעיר, זהו מותג פחות מוכר ונמכר. במקרה של הלגבולין, כמו המאלטים האחרים באי, הטעמים והארומות של הוויסקי בגילאים הצעירים (10-12) מספקים, מלאים ואיכותיים ביחס לאחיהם מהאזורים האחרים. הלגבולין 12 הוא מאלט מעושן, חזק ומחוספס, וחוזקו האלכוהולי הגבוה רק עושה אותו נחשק יותר. 58% אלכוהול.

לגבולין 16 - Lagavulin 16 Year Old
המותג הידוע והנמכר ביותר של המזקקה. מעושן, יבש וקשה לשתיין המתחיל, אך הטועם המתקדם יזהה תחילה ארומות של שרי. ג'ים מוריי, מבקר הוויסקי, הגדיר את העישון בלגבולין ככל כך סמיך, עד שאפשר להעמיד בתוכו כפית" והמבין יבין. 43% אלכוהול.

לגבולין פדרו חימנז פיניש 1979 - Lagavulin 1979 Distillers Edition, Pedro Ximenez Finish
המותג שמבקרי הוויסקי השונים הכי מעריכים. מדובר בלגבולין שקיבל פיניש בחביות שרי פדרו חימנז, מה שהופך אותו - תאמינו או לא- למעט מתקתק. לא לצפות למתקתקות נוסח המאלטים מהספייסייד כגון המקאלן והמוראנג'י, אך בהחלט השרי מורגש בטעמים, והמאבק בין האופי של המזקקה, כפי שציין מייקל ג'קסון, לפיניש עצמו, הסתיים בתיקו. 43% אלכוהול.

הל?פ?רו?א?יג הוא עוד אחד ממותגי המאלט המפורסמים של האיילה. פירוש השם הוא "החלל היפהפה ליד המפרץ הרחב", תיאור מדויק של המקום בו שוכנת המזקקה, שהוקמה בשנת 1815 על ידי האחים דונלד ואלכס ג'ונסטון.

אחד ממותגי המאלט המעושנים ביותר הקיימים בשוק המאלטים הסקוטיים (40 PPM), כאשר בנוסף לעישון והכבדות מתווספת לו תכונה מעניינת נוספת: מליחות. המליחות אכן קיימת בוויסקי, והיא מגיעה אליו בזכות היישון.

המזקקה נמצאת ממש על חוף הים, כך שאוויר הים נכנס למזקקה ונושא איתו טיפות מים, טחב ומיני אוצרות מן הים. האוויר במרתפי היישון (שחלקם נמצאים תחת כיפת השמיים) חודר לחביות ונכנס לוויסקי עצמו. עקב כך, אין להתפלא שבזמן השתייה תיזכרו במרכיבים "מוזרים" כמו מלח, יוד, אצות וגופרית - הם מרכיב אמיתי במאלט עצמו.

מותגים:

לפרואיג 10 - Laphroaig 10 Years Old
הגרסה הפשוטה של הלפרואיג, ולמרות גילו הצעיר מדובר במאלט בוגר מכל בחינה כמעט: מעושן, מלוח, כבד ויבש. ג'קסון נתן לו את התאור המושלם: "המאלט התרופתי ביותר בכל איילה". והמשיך: אהבתי אותו". 40% אלכוהול.

לפרואיג 15 - Laphroaig 15 Years Old
למרות הגיל המתקדם, דווקא גרסת ה- 15 של לפרואיג פחות מוצלחת מה-10, במובן שהוויסקי פחות מלא, פחות מעושן, יותר מתקק ופירותי ופחות אופייני ללפרואיג. 43% אלכוהול.

מזקקת ארדבג שוכנת כ- 400 מטרים ממזרח למזקקת לגבולין, ממש על חוף הים, אך עם זאת המאלט שונה מהלגבולין בכמה הבדלים. הוא לא מעושן מאוד (יחסית למאלט מהאיילה), לא כבד מדי ובהחלט ניתן לומר עליו שהוא המאלט המומלץ ביותר למי שלא טעם מעולם מאלט מהאי. במזקקה מתגאים בכך שהם לא נותנים לכבול להשתלט, ומעדיפים שהוויסקי יוביל את הכבול ולא ההיפך.

המזקקה נוסדה על ידי ג'ון מק'דוגל בשנת 1815, אך למעשה פעלה באופן מלא בשנת 1817. עד שנת 1977 שלטה משפחת מק'דוגל במזקקה, אך באותה שנה מכרה את השליטה לתאגיד האלכוהול "היראם ווקר" (Hiram Walker). למרות המכירה לבעלים חדשים ועשירים, נאלצה המזקקה לסגור את שעריה בשנת 1981, 18 העובדים במזקקה פוטרו, ונראה היה כאילו נסתם הגולל על עוד מותג מאלט.
למזלם ולמזלנו, חברת גלן מוראנג'י נחלצה לעזרה, ובשנת 1997 רכשה את מניות המזקקה והקימה אותה מחדש בעלות של 7 מיליון ליש"ט. המזקקה שופצה חזרה לפעול, ובהצלחה רבה.

מותגים:
ארדבג 10 - Ardbeg 10 years Old
המותג הפשוט של המזקקה. מעושן במידה, כבד במקצת ולעתים אף מתקתק. מאלט מצוין ולא קשה מדי לשתייה.
46% אלכוהול.

ארדבג 17 - Ardbeg 17 Years Old
מותג מעולה, מוכיח שהשנים הנוספות בחבית עושות טוב לוויסקי. איזון נהדר בין העישון החזק למתקתקות קלה.
40% אלכוהול.

הבוומור נמצא במרכז האי איילה, בלב עיירה בשם בוומור, שנחשבת לבירת האי. הבוומור היתה אחת המזקקות החוקיות הראשונות באי והוקמה ב- 1779 על ידי ג'ון סימפסון. ב- 1963 נקנתה בוומור על ידי סטאנלי מוריסון ששיפץ את המזקקה וחידש את המתקנים שבה והיא חזרה לייצר וויסקי תחת הנהלה חדשה: חברת מוריסון- בוומור.

הייחוד של הבוומור, מעבר לטעמים הקלילים יחסית, הוא שזו אחת המזקקות היחידות ששימרה את רצפת הליתות מאז פתיחת המזקקה, כשרוב מזקקות המאלט קונות את השעורה כשהיא כבר מונבטת. הלוגו של בוומור הוא איור של המזקקה ושחפים החגים מעליה, סמל למיקומה הצמוד לים.

מותגים:
בוומור 12 - Bowmore 12 Years Old
המותג הפשוט של המזקקה, שהיופי בו הוא העובדה שזהו מאלט לא מעושן מאוד, אפילו די קליל ויחד עם זאת מרגישים בו את הכבול והעישון. שילוב מעולה. 40% אלכוהול.

בוומור 17 - Bowmore 17 Years Old
מותג טוב בהרבה מגרסת ה-12. טעם מלא, יבש יותר, מעט יותר מעושן, כבד במקצת- וויסקי טוב מאוד. 43% אלכוהול.

פירוש השם הוא "המדרון ליד רצועת החוף" ומדובר באחד מהמאלטים המוצלחים ביותר, לטעמי, שיצא מהאיילה. ג'ון, וויליאם ורוברט הארווי הקימו את המזקקה ב- 1881. ב- 1994 הופסקה פעילותה, אך היא שבה לייצר וויסקי בשנת 2001, וכיום היא חיה ונושמת.

מה שהופך את הברוקלאדי למאלט נהדר הוא תהליך אחד שהוא לא עובר: "Non Chillfiltered", דהיינו הוויסקי לא מסונן בקור לפני הביקבוק. כמעט כל מאלט עובר את התהליך הזה, על מנת לסנן שומנים שונים, מוצקים ועוד, כדי שמי ששותה את הוויסקי לא יבחין בכל מיני צורות, כתמים ובועות בכוס. אז אמנם זה נכון, אבל הסינון הורס - כך טוענים רבים, את הטעם האותנטי והמקורי של המאלט - ולכן הברוקלאדי, שאינו עובר את התהליך הזה, הוא בעיני האמיתי מכולם.
בגדול, הברוקלאדי הוא מאלט קליל, עם מעט עישון וכבוליות, מאלט נהדר וכזה שלא נותן "בומבה" בעת השתייה. חבל שאין ייבוא לארץ.
מותגים: 10, 12, 15, 17, 20, 35, 40. 46% אלכוהול.

מותג מחודש של מאלט מהאיילה. מזקקת קו?ל א?יל?ה הוקמה בשנת 1846 על ידי הקטור הנדרסון, ומוקמה בחלק הצפון - מזרחי של איילה. בשנות ה-70 של המאה הקודמת שופצה המזקקה והמודרניזציה הוכנסה גם אליה. 6 מזקקות מייצרות מאלט בינוני מבחינת העישון והכובד, בהיר בצבע ונעים מאוד לשתייה. משך שנים השתמשו בו בעיקר לערבוב הבלאק לייבל של ג'וני ווקר, אך בשנים האחרונות, כשראו בחברה את טרנד המאלטים החדש, החליטו לשווק את הקול אילה בעיקר כמאלט בפני עצמו, והם עושים זאת בהצלחה יתרה. קול אילה זוכה למימון של תאגיד דיאג"ו, מה שמבטיח, ככל הנראה, שהמאלט הזה לא יעזוב אותנו כל כך בקלות.
מותגים: 12, 15, 18, 21

ככל הנראה המותג הכי פחות מו?כר מהאיילה, וחבל שכך. הב?ו?נ?ה?אב??ן ("פיו של הנהר" בגאלית) נולד ב- 1881, והמזקקה מוקמה מעט צפונית למזקקת קול אילה. השם מגיע מכפר קטן השוכן ליד המזקקה.

המזקקה, לא כמו מזקקות אחרות, נבנתה בצורת עיגול עם חצר בליבה, ממש כמו טירה צרפתית עתיקה, מוקפת גבעות ירוקות, והמים המשמשים להכנת הוויסקי הם מים זכים, המחלחלים דרך סלעי גרניט גדולים, ולכן מגע המים עם אדמת הכבול בקושי קיים. כל אלה הופכים את הבונהאבן למיוחד מאוד: לא כבד כמו הלגבולין, הלפרואיג והארדבג, אך מספיק אגרסיבי בשביל להשתייך לחבורה האקסלוסיבית של האיילה. מותגים: 12, 15, 18, 21, 30, 40.

סלאנג'ה ! (לחיים בגאלית)