באתי, ראיתי, ברחתי

מנהלי שיווק ישראלים יוכלו לספר לכם, שאחת התכונות הבולטות של הצרכן הישראלי היא אהבתו לחידושים והעובדה שהוא רוכש בהתלהבות מוצרים חדשים ובלתי מוכרים, בעיקר בתחום המזון. זו הסיבה, שטרנדים בינלאומיים שנוחתים לראשונה בישראל, זוכים לשיעורי התנסות מרקיעי שחקים. כך למשל, נוצר התור הארוך שהשתרך מחוץ לחנות 'דאנקן דונטס' הראשונה שנפתחה בישראל לפני כמה שנים. זו גם הסיבה לבהלת הפרוזן יוגורט ולצריכת היתר של כל מוצר מזון חדש שעולה על המדפים מגובה בפרסום טלוויזיה. הבעיה מתחילה אחרי שלושה חודשים, כשההתלהבות פגה, ומבחן ההשתרשות מרים את ראשו. אז מסתבר, על פי רוב, שרק טרנדים ומוצרים בודדים מצליחים לחלחל אל סל הקניות הקבוע של הישראלי, והשאר, נעלמים בקול ענות חלושה, גם אם בחו"ל הם נחשבים ללהיטים מבוססים. לא תמיד יש לנו הסבר לכך, אבל זה בהחלט מעניין להציץ לאחור מדי פעם, אל הטרנדים שבאו לבקר בישראל, עשו סיבוב, קיפלו את הזנב וחזרו הביתה.

תגידו מה שתגידו על הישראלים לשתות הם לא יודעים. נכון תרבות השתייה פה נמצאת במגמת עלייה, יותר ויותר אנשים נחשפים לאלכוהול, מתעניינים בו ומעריכים כוסית וויסקי טובה או בירה חדשה, אבל הרוב הגדול של האוכלוסייה לא ממש בררן באלכוהול שהוא שותה. בארץ אלכוהול נלגם בדרך כלל בברים מעוצבים, במסעדות כחלק מבילוי לילי ובמועדונים, אבל לא קיים פה לחלוטין העניין של 'דרינק אחרי העבודה', בשעות הערב המוקדמות. מי שנכנס פעם לפאב אנגלי אמיתי בשעות האמורות (או צופה בסדרה בריטית בטלוויזיה) יגלה שם נשים וגברים בגילאים מגוונים, שותים כוסית של אחרי העבודה ומשתחררים מעמל היום רגע לפני שהם חוזרים הביתה.

תארו לכם את המנהל המעונב שלכם משחרר כפתור בחולצה המעומלנת ויושב בפאב הסמוך למקום עבודתכם כשהוא מצחקק עם הקולגות שלו – מעונבים כמוהו וגם בחורות לבושות חצאית משרדית מחויטת, נעלי עקב וגרבי ניילון. טוב, אולי בארץ לא כל משרד ממוצע מאוכלס במתלבשים כאלה, אבל השורה התחתונה היא שיציאה קטנה בשעות האלה עם חברים לעבודה או עם סתם חברים עשויה להיות אחלה בילוי. גם האלכוהול עשוי להיות זול יותר בשעות האלה (HAPPY HOUR) אז תגידו לי למה לעזאזל הטרנד הזה לא תופס פה?

נסו למנות את מספר המסעדות המקסיקניות הפועלות בארץ ואת מספר רשתות האוכל המהיר המקסיקני הפזורות בערים. אין מה לומר, מזונם העממי של חובשי הסומבררו וסגנון המטבח שפלש לתפריטי האמריקאי ופיזר בה רשתות מזון מהיר כמו 'טאקו בל' – פשוט לא תפס בארץ. בניגוד לרשתות ההמבורגר כדוגמת 'מקדונלדס' ו'בורגר קינג' שעלו פה על הגל ומעולם לא ירדו – הפהיטס, הקסדיות, הבוריטוס והפריחולס לא כבשו את לבם של הישראלים לפחות לא באופן ממוסד ונשאלת השאלה מדוע. הרי בסך הכל מדובר בסוג של בצק ממולא, סלט אבוקדו, עוף, שעועית ותיבול חריף וזוהי אופציה טובה וטעימה של ג'אנק פוד. בכל מקרה בשנים האחרונות מבצעות הטורטיות והרולים כניסה בדלת האחורית באמצעות חברות קייטרינג, שאוהבות להציב באירועים עמדות טורטיות להכנה ומילוי מול עיני האורחים. גם הגוואקמולי, סלט האבוקדו הפיקנטי של מקסיקו, צובר לו תאוצה בבתים פרטיים, אבל לא בהיסטריה.

לפני מספר שנים הייתה חנות גדולה לחומרי גלם מקסיקנים במרכז תל אביב, אך פרפורו של הטרנד הביא לסגירתה. תחליף בוטיקי ומושקע (אך לא זול) תמצאו בחנות "צ'ילי פיאסטה מקסיקנה" (דיזנגוף 167) שמוכרת חומרי גלם לארוחה מקסיקנית כהלכתה (טורטיות ומאפים מקסיקניים של " טרז פזוס" של איתמר דוידוב וגם עלי קקטוס – מעדן צמחוני פופולרי במקסיקו ומוצרים מיובאים כולל דברי אמנות, כלים ועוד).

ובכל זאת לכל הדורשים איתרנו מספר מסעדות מקסיקניות (או כאלה שפוזלות לכיוון):
"בוריטוס", יד חרוצים 14 תל אביב
"טאקו טאקו", יפו 35 ירושלים
"פויו לוקו, יד חרוצים 14 תל אביב
"La Hola - Mexican Bar & Food", יוחנן הסנדלר 5 הרצליה
"La Pachanga" - בר מקסיקני, תע"ש 6, אזור התעשייה כפר סבא
"צ'ימיצ'נגה", מטבח סנטה פה של השף אבי קונפורטי – קרמיניצקי 6, תל אביב

חטיפים כמו 'דוריטוס', 'ציטוס' ו'פרינגלס' הם להיט בחו"ל כבר שנים. כמתבגרת, שהעבירה שנת תיכון באוסטרליה, אני יכולה להעיד שבתוך הלאנץ' בוקס של רוב חברי לכיתה שכנו להם משקה קל בקופסה ושקית של 'דוריטוס' או צ'יפס. כשהחטיפים נחתו בארץ התנפלו עליהם בהתחלה כמו על כל מוצר חו"לניקי אבל מהר מאוד ירדה תהילתם. כנראה שהטעם התעשייתי והמרוכז של הגבינה או התבלינים - שמשאירים את קצות האצבעות צהובות-כתומות ודביקות, יחד עם הריח שלא עוזב למשך כל היום – לא התחבבו על הציבור הישראלי. גם בתחום האירוח הביתי וימי ההולדת של הילדים בראש הרשימה מככבים עדיין חטיפים מקומיים כמו במבה, ביסלי, בייגלה ותפוצי'פס. ישראלים שמארחים לנאצ'וס וסלסה (וכמעט כל אירוח אמריקאי מתחיל באלה) בוחרים לקנות בדרך כלל נאצ'וס מתוצרת אחרת ולא נאצ'וס של 'דוריטוס'.

הסופגנייה עם החור של הגויים עושה חיל בארה"ב ובאירופה בעיקר באמצעות רשת 'דאנקין דונאטס' ורשתות מקומיות שמחקות אותה עם מגוון טעמים וציפויים. עד לפני כמה שנים פעלה הרשת גם בארץ עם סניף מרכזי ברחוב אבן גבירול בתל אביב, אבל העם היושב בציון כנראה לא אהב את התחליף החו"לניקי של מאכל החג המסורתי ומסתפק בבומבת השמן והמתיקות האמיתית, שמבקרת פה פעם בשנה וסותמת את כולנו. האמת לא הפסד גדול, אבל מי שמכור יכול לעיתים למצוא דונאטס בקומת המזון של הקניונים השונים.

מי לא מכיר את פרק הפולחן של "סיינפלד" בו אליין, צרכנית מאפינס קבועה שזוללת רק את כיפות המאפינס, יוצאת במיזם קולינארי ייחודי, שמציע למכירה רק את הכיפות ללא המאפין כולו. בפועל רעיון 'המיליון דולר' של אליין נקבר תחת ערמה של שאריות מאפינס שהיא לא ידעה איך להיפטר מהם, אבל הוא מעיד על כך שלפחות בארה"ב יש הרבה מקומות ודוכנים שמתמחים רק במאפינס במגוון טעמים. בארץ, המאפינס מאוד פופולריים, אבל אין מקום או רשת ייחודית שמתמחה בהם. הם מככבים בעיקר ברשתות הקפה המהירות ('קפה נטו', 'אילנ'ס' וחבריהם) בתור אופציה לתוספת מתוקה לצד הקפה, אבל בדרך כלל הם לא במיטבם במקומות האלה ונוטים להיות קצת עייפים ועבשים.

הבשורה הטובה בתחום המאפינס היא שאין קל יותר מאשר לאפות אותם בבית וברגע שמתחילים אין סוף לגרסאות. כל מה שצריך זה תבנית שקעים ובלילה עם תוספות שדומה לזו של עוגה בחושה בסיסית. אופים 15-20 דקות ומקבלים את המאפינס הכי טעימים שיש. בארץ יש הרבה אופים ביתיים שמרבים לאפות מאפינס בביתם וברשת גם מסתובב ספר מתכונים של מאפינס שכתבה חובבת.

הטוגנים והדג הם השווארמה והפלאפל של הבריטים. הם נמכרים במזללות ברחוב ומהווים את הארוחה הכי מסורתית שאפשר למצוא בממלכה המאוחדת. זה אמנם נשמע לא כל כך היגייני אבל הבריטים מגישים את המנה בתוך קונוס של נייר עיתון שבמהרה נספגת בו כל השמנוניות הבלתי נמנעת. גם מגפת ההמבורגר האמריקאי לא כבשה את המקום הראשון אצל הבריטים ויש להניח שהג'אנק פוד האנגלי עדיף מבחינה תזונתית על אף השמנוניות. בארץ הטרנד הזה לא תפס למרות שפה ושם צצים להם מקומות שמציעים את הסחורה. הישראלים אוהבים שניצל עוף ועם דג זה פשוט לא עובד.

באנגליה וגם במקומות אחרים בעולם הם נמכרים בדוכנים וזו אחת מהארוחות הכי משביעות וזולות שאפשר למצוא בסביבה (אחרי הפיש אנד צ'יפס). מדובר בתפוחי אדמה ענקיים שנאפים בתנור על קליפתם ואז, כשהם חמים ורכים מבפנים, פותחים אותם מול עינכם ומוסיפים תוספות לפי בחירתכם. התוספות הפופולריות הן שמנת חמוצה ובצל/עירית, שעועית אדומה וגבינת צ'דר, פטריות ועוד. אם זכרוני אינו מטעה אותי לפני למעלה מעשור היה מקום כזה בדיזנגוף סנטר ("פיקדלי"?) שכנראה נסגר שלא בצדק, משום שכיום הדוכן העמוס ביותר בשוק האוכל של הסנטר הוא זה של תפוחי האדמה השמנים והמגרים.

בבית אפשר להכין תפוחי אדמה כאלה בלי בעיות. אפשר לעטוף בנייר כסף ולזרוק לתנור לזמן ממושך או להשתמש בסיר חרס מיוחד שבו לא צריך להשתמש בנייר כסף ותפוחי האדמה יוצאים ממש כמו במדורה.