אני צמא לקאמבק שלך?

אחת מהטראומות הראשונות שלי כברמן, ובלי עין הרע יש לא מעט, קרתה בערב השני במקום עבודתי הראשון. במשמרת הראשונה כל מה שמזגתי היה קינלי (יותר נכון מירנדה), קפה שחור ועוד קפה שחור לשוטף הכלים הערבי ובכל שאר הזמן ניקיתי וקרצפתי את המקררים - והכל חינם אין כסף או בעברית "התלמדות". תקראו לזה ניצול, אבל מאותו היום הראשון למדתי לקח חשוב מאין כמוהו: שוטפי כלים אוהבים לשתות קפה שחור. אה, ושאני רוצה להיות ברמן.

ביום השני כבר הרשו לי להתקרב לברזי הבירה, ללקוחות ואפילו למזוג כמה משקאות אמיתיים לכוסות. כאשר אחת המלצריות צעקה לי "מה עם ההזמנה של שולחן 32? כבר שעה אני מחכה!", כבר ידעתי שזה בשבילי.

בהזמנה היו כמה משקאות שהייתי צריך להכין, ואחת מהן הייתה שנדי. אני, בשר תותחים טרי מבית ספר לברמנים, זכרתי כי שנדי הוא שילוב של ספרייט ובירה, וניגשתי למזוג. כשהברמן ראה שהגשתי את הכוס למלצרית, הוא לקח את הכוס ואמר לי "אצלנו מוסיפים לכוס כמה טיפות גרנדין וכמה דובדבנים". מי אני שאתווכח? שאלתי היכן נמצאים הדובדבנים, והוא הצביע על הפינה המחברת בין המקררים לעבר הקיר שמאחורי הבר. עמדו להן שם שתי קעריות נירוסטה גדולות ("גסטרונומים" בעגה המקצועית), כשבאחת מהן שכבו להם הדובדבנים המסוכרים, ובשנייה נחה תערובת של חמוצי הבית: כרוב, גזר, זיתים ומלפפונים.

הרווח בין שתי הקעריות היה כסנטימטר או שניים וחלק מהחמוצים שחו חתירה בקערית הדובדבנים. המראה הזה הצליח להגעיל אפילו אותי (ומקורביי יעידו כי המשימה קשה) וכשגיליתי שאין כף בעזרתה ניתן יהיה להוסיף את הדובדבנים לכוס, הורה לי הברמן לדחוף את היד עמוק פנימה, לשלות כמה מהדובדבנים שלא נגעו בכרוב החמוץ, להוסיף לבירה ושלום על ישראל.

להפתעתי הרבה סירבתי להוראה, ולאחר ויכוח קצר, שבו עמדתי בסירובי, קיבלתי בעיטה בתחת (מטפורית) ושבתי לביתי מובטל, אך חף מאשמה.

ולמה אני מספר לכם את זה? כי תחושת הקבס והגועל שחשתי אז, שבה ותקפה אותי לנוכח הפרסומים האחרונים שהשנדי, עושה לכבוד יום העצמאות קאמבק בחסות חברת "טמפו" והפעם בגרסה נוחה למשתמש: הכל מעורבב מראש, וכל מה שנותר הוא לפתוח ולשתות.

אז כדי שהכל יהיה ברור: הבעיה איננה בעובדה שהבירה שמעורבבת עם הספרייט קרויה מכבי (אני מקווה שפיני גרשון לא יקפוץ לי מהפחית ויצעק לי "אירופה צהובה"), ולא שבמקום ספרייט שמים up7, אלא בכך שיש אנשים בארץ שחושבים שאנחנו, קהל הלקוחות, אידיוטים. יכול להיות שאני טועה, אך זו ההרגשה שלי.

מי צריך עכשיו פחיות שנדי על הראש? עד שהצלחנו להתגבר על טראומת הבריזרים וחלה התקדמות נאה בכל הקשור לשוטים, צ'ייסרים ומשקאות איכותיים נורמליים, הנה שוב מודיעים לנו שמשקה המשלב ספרייט (סליחה, up7) ובירה הוא - הוא הדבר הבא. אז זהו שלא.

כי העם היושב בציון כבר למד להתעלות מעל כל המשקאות הללו, ועם כל הכבוד לכך שיש בשנדי החדש רק 2% אלכוהול, נדמה לי שאף אחד לא מתגעגע יותר מדי לשילוב של ספרייט עם בירה.

העניין המצחיק הוא שלשנדי אמיתי, דהיינו כזה שנשתה באנגליה (ארץ הולדתו), יש גרסה אחת לחלוטין, והיא שילוב של בירה לאגר עם לימונדה. בארה"ב שדרגו (???) את המשקה כשהחליפו את הלימונדה בג'ינג'ר אייל. בארץ ובעוד כמה מדינות, הספרייט תפס את מקומם של השניים ועורבב עם בירה, מה שיצר משקה שמתאים לאלה שלא התחשק להם לשתות אלכוהול, רצו לעדן את טעם הבירה ו/או לא רצו לדפוק את הראש יותר מדי.

בתחילת האייטיז תפס השנדי תאוצה ובשנת 1982 החלו להימכר בארץ הקודש פחיות בשם "בריטיש שנדי" תחת הססמה "אני צמא לשנדי שלך". רוד סטיוארט, זמר, שסבא שלי מחבב עד היום, כיכב בקמפיין השיווקי של אז, ואף הגיע להופעה בפארק הירקון, שם חטף מטר של פחיות שנדי, ריקות ומלאות ממעריציו הנלהבים, שאולי לא כל כך היו מרוצים מהטעם.

3 שנים מאוחר יותר, הופסקה מכירת הפחיות והשנדי חזר למקומו הטבעי: להיות מוגש פעם בכמה זמן לחייל או לאישה שיושבת עם בעלה הלוגם שיבאס עם קולה. עם השנים, לאט אבל בטוח, נעלם לו השנדי כמעט לחלוטין, ורק פה ושם אנו נאלצים למזוג ממנו ללקוחות שמקבלים בתגובה מבטי בוז אימתניים (על תגובתי ללקוח שביקש שנדי עם גינס אספר בהזדמנות אחרת).

אין מה לומר, השנדי איבד את מקומו בפנתיאון המשקאות הישראלי והוחלף במשקאות אלכוהוליים רציניים יותר, כאלו שתורמים ויתרמו להגברת המודעות האלכוהולית בקרב האנשים ולהעלאת תרבות השתייה. אז במקום להרוס את מה שבנינו בעמל רב במשך השנים, אולי כדאי לחשוב טוב ולמצוא משהו יעיל יותר לשווק? אחרי הכל, להוסיף ספרייט לבירה זה כמו להוסיף קולה לסינגל מאלט: אפשר לעשות את זה, השאלה היא למה?