האח החורג

במוצ"ש הקרוב תשחק נבחרת ישראל מול אירלנד. האירים, הזכורים לנו לטובה מהביקור האלכוהולי האחרון שלהם ושל אוהדיהם הג'ינג'ים, ככל הנראה יתנו לנו בראש (הנה ניחסתי אותם), אז כדי להמתיק את הגלולה המרה, אולי כדאי סופסוף לעשות כבוד לטיפה המרה, ובמקרה של האירים מדובר, איך לא, בוויסקי.

אמנם וויסקי סקוטי מאלט, וויסקי סקוטי בלנדד, וויסקי בורבון, וויסקי טנסי ועוד כמה סוגים נחשבים לוויסקים איכותיים וטובים, אך משום מה כל עניין הוויסקי האירי נדחה ונדחק. מדוע? מפני שזהו הוויסקי "החורג" מבין שלושת האחים הגדולים (סקוטלנד, ארה"ב ואירלנד. את הוויסקי הקנדי אני מדחיק) בגלל הרכות שבו, הקלילות, חוסר הטעמים העשירים האופייניים לוויסקי והעובדה שהוא הוויסקי הנמכר ביותר בברים בארץ. בלי להיכנס לוויכוח של "מי יותר טוב", כדאי להוריד קצת את מפלס הזלזול, כי מבחינה היסטורית, הוויסקי האירי הוא הוויסקי המקורי.

המריבה בין הסקוטים לאירים על מקום הולדתו של הוויסקי תימשך עוד כמה מאות שנים, אך עם עובדות קשה להתווכח: הוויסקי הומצא באירלנד. באוניברסיטת אוקספורד הידועה, נח לו מאמר בשם "רוזה אנג'ליקה" שנכתב על ידי ג'ון גאדסדן כבר במאה ה-15. גאדסדן, שהיה רופא אירי, הביא במאמרו ציטוט מתוך כתבים ישנים שמזכירים שימוש ב"וויסקי" (Whiskey) כתרופה נגד שיתוק הלשון. כוונתו ב"וויסקי" הייתה לתזקיק דגנים ולא לתזקיק ענבים שהיה שכיח יותר באותה תקופה.

לסקוטלנד הגיע הוויסקי כמה עשרות שנים מאוחר יותר על ידי מהגרים אירים, ולכן הבכורה והכבוד מגיעים לוויסקי האירי, בלי שום קשר אם הוא טעים או לא.

באופן פשטני וכוללני הוויסקי האירי בהשוואה לוויסקי הסקוטי או האמריקאי, נחשב לוויסקי קליל הן מבחינת טעמים והן מבחינת ארומות. הסיבות לכך הן שונות ומשונות, אך הן אלה שעושות את הוויסקי האירי לכל כך ייחודי, נמכר ואהוב על ידי מיליוני שתיינים ברחבי העולם.

הסיבה הראשונה לכך שהוא קליל נעוצה במרכיב אחד שלא קיים בוויסקי הסקוטי והוא שעורה לא מונבטת (un-malted barley). השעורה הזו כשהיא מעורבבת יחד עם המאלט, נותנת לוויסקי הסופי גוף מלא ועגול, אך מורידה מהכובד ומהעוצמתיות של הטעמים בתהליך הייצור. בנוסף לכך היא מאטה את זמן הבישול של הדגנים. זהו מהלך היסטורי וייחודי שהאירים מבצעים אותו מאות שנים, והוא זה שנותן לוויסקי האירי את המאפיין הבולט ביותר שלו.

סיבה שניה קשורה אף היא למרכיב שכמעט ולא קיים בוויסקי האירי: הכבול (Peat). אותו גוש אדמה בוצית ועשירה במינרלים, הוא זה הנותן לוויסקי הסקוטי את הארומות והמאפיינים המעושנים שלו. כשמייבשים את גרגרי השעורה בסקוטלנד, מייבשים אותם, בין השאר, עם עשן כבול, החודר לגרגרים ומשנה את טעמם וריחם. בוויסקי האירי כמעט ואין שימוש בעשן הכבול. הייבוש מתבצע באמצעות עשן מפחמי- עץ רגילים, והתוצאה היא וויסקי לא מעושן.

הסיבה שלישית היא תהליך הזיקוק. לעומת הוויסקי הסקוטי, שברובו המכריע מזוקק בזיקוק דודי כפול, הוויסקי האירי מזוקק שלוש פעמים. כזכור מתהליך הייצור של הוודקה, ככל שמזקקים פעמים רבות יותר, כך התזקיק חלק יותר. בוודקה מדובר אמנם בדרך כלל בזיקוק רציף פשוט, אך גם בכל הנוגע למשקאות המזוקקים בזיקוק דודי העניין זהה. ולכן, שלושת הזיקוקים שעובר הוויסקי האירי, שלעתים משלבים זיקוק דודי ורציף, מעניקים לוויסקי חלקלקות נוספת.

תהליך היישון דורש מוויסקי שרוצה להיקרא "וויסקי אירי" לשכב בחבית למשך תקופה של לפחות שלוש שנים, כשלמעשה רוב מותגי הוויסקי האירי מיושנים לפחות חמש שנים. רוב היישון נעשה בחביות שרי, כאשר במקרים רבים נותנים לוויסקי סיומת של כמה חודשים בחביות בורבון פשוטות.

בגלל המורכבות והשינויים הרבים אותם עובר הוויסקי כשהוא שוכב בחבית, נדיר למצוא מותגי וויסקי אירי המיושנים למעלה מ- 20 שנה, וזהו הבדל גדול ומשמעותי לעומת הוויסקי הסקוטי, שבו מותגים בני 25 שנה, 30 ואף למעלה מכך שכיחים הרבה יותר.

הוויסקי האירי, בדומה לסקוטי, מתחלק ל- 3 קטגוריות: מאלט, גריין ובלנדד. המאלט מיוצר באופן קבוע כבר קרוב ל- 500 שנה באירלנד, אך למרות זאת הוא הסוג המוכר פחות. למה? אולי בגלל הטעם הלא כל כך מסיבי, אולי כי כשחושבים על וויסקי מאלט חושבים על עישון, כבדות וטעמים עשירים, או שסתם המושגים "וויסקי אירי" ו"מאלט" לא מתחברים טוב יחד. למרות זאת, אין ספק שמותגי המאלט האיריים הם משובחים ואיכותיים מאוד.

הגריין וויסקי האירי, בדומה לאחיו הסקוטי, הוא התזקיק הפשוט מבין שלושת הסוגים. הוא מזוקק רק בזיקוק רציף, עשוי מתערובות של מאלט, שעורה לא מונבטת, חיטה, שיפון ושיבולת שועל. כמעט ואין מותגי גריין וויסקי איריים המוצעים למכירה בברים וחנויות, והוא מיוצר בעיקר לשם ייצור הוויסקי האירי הנמכר ביותר: הבלנדד.

הבלנדד האירי הוא שילוב של וויסקי מאלט עם וויסקי גריין. בשל העובדה ששני סוגי הוויסקי נחשבים לוויסקי "לייט", גם הבלנדד וויסקי האירי נחשב לכזה. תקופת החיתון, אותו זמן בו מתמזגים הגריין עם המאלט כדי ליצור הרמוניה של טעמים וארומות, קצרה יותר מאשר הבלנדד הסקוטי, ואורכת ימים ספורים, שלאחריהם המשקה נמהל במים זכים ומבוקבק.

וויסקי אירי, אלא אם כן מדובר במותג מיוחד, מבוקבק ברמה אלכוהולית של כ- 40%-43%, צבעו ענברי וטעמו יהיה כמו וויסקי סקוטי, אך ללא החריפות, העוקצניות והחספוס האופיינים לו (שלא לדבר על היעדר העישון). מדובר בוויסקי למתחילים, או כזה ההולם לגימה לא מחייבת.

בשבוע הבא, הקרב הגדול: ג'יימסון מול בושמילס. מי יותר, מי פחות ומה ההבדל, בעצם?