וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

צעצועים מן הים

מירי חנוך ואייל שני

3.7.2005 / 7:07

תמיד טוב למצוא את עצמך מול פלטה לוהטת. ועוד מפירות ים בתוספת הגיגים של מירי חנוך ואייל שני

כל התאוריות הפמיניסטיות על זה שתינוק לא קשור יותר לאמו מאשר לאביו, קורסות מול המציאות התינוקית: אני הולכת בבית ועל רגל אחת שלי תלויה דרך קבע, כמו קב, הקטנה. בכל המשפחות שאני מכירה, גם באלה שבהן האבא הוא חלק פעיל לגמרי מהצי המטפל, התינוק בכל זאת כרוך במידה רבה יותר אחרי האמא. למה? לא יודעים, אולי החודשים בבטן עושים את שלהם, וכל תינוק יודע מאיפה הוא בא ומתגעגע לשם געגועי תמיד.

בכל אופן אחר הצהריים כשהטבח ואני נמצאים יחד בבית עם הקטנה, היא לעולם תפנה קודם אלי, ובחיי שזה לא בגלל שאני כל כך נחמדה, לפעמים נחמדה ולפעמים לא. לכן כדי לממש את שוויון הזכויות לחירות אישית עלי לצאת מהבית ולהשאיר אותה עם ברירת מחדל אחת, אבא. ושלא יובן לא נכון, הטבח-האב הוא אחד המצטיינים בתחום. הוא יודע לקחת אותה לטיולים פראיים על האופניים הצהובים, שמתחילים בשדרות רוטשילד ואת סופם קשה לצפות.

הם חוזרים אחרי שלוש שעות מלאים בחול ים וקרני שמש וגלידה שלוקקה בנסיעה מנווה צדק בואך לב העיר. אבל גם כשהם נשארים לבד בבית חווה הקטנה עולמות חדשים. באחד מימי השבוע ביימתי יציאה הכרחית וחזרתי אחרי שעתיים. טוב שיש תיעוד דיגיטלי אחרת לעולם לא הייתי יודעת מה קרה בהיעדרי. הטבח הבחין שהאור הנכון חודר לסלון ומיד פתח עם הקטנה בסדנת צילום שרימפס.

הוא הניח את פירות הים בארגז הדגים הכחול, שהפך מזמן לאכסניית צעצועים משובחת וכך הבינה הקטנה שאכן הונחו לפניה צעצועים. הוא צילם והיא החזיקה עבורו מול האור שרימפס ודיונונים, וסבידה שטיפטפה על כל רצפת המקרר והסלון דיו שחורה, חיבקה אוקטופוסים, גילגלה קלמארי ושיחקה לו ברגליים, חיפשה איפה יש לסבידה אף, ועין. מה יש לומר, שיעור באנטומיית פירות ים לפעוטות, ממש סטארט-אפ שצריך להציע לשילב. במקום שילדים יתעסקו בפלסטיקים משעממים, בצעצועי עץ מנגנים ובבובות, יישבו להם התינוקות ויחפשו אף בחדק של השרימפס. לתינוקות שומרי מצוות אפשר יהיה להציע תוכנית מתונה יותר שמשלבת דגים כשרים, עם שמות אישיים כמו אלתית ואיילת ים.

הרעיון הזה מקיף עולם שלם של מחשבה ופרקטיקה, כי למשל בימים שבהם אנחנו מנקים את הבית לא מתחשק לקחת את התינוקת לים ולחזור עם דיונה, וכך פתר הטבח את תשבץ אחר הצהריים של אב עובד עם תינוק, שמדלג על הליכה לים, בבינגו מושלם. בעוד אני במשמרות שלי יושבת ומנסה לעניין את הקטנה בפאזלים ראשונים עם לימון (צהוב), מנגו (כתום) ותפוח (לא ברור), משמיעה לה דיסקים של מקהלות לילדים, מנגנת אתה בתוף ומלמדת שוב ושוב את חלקי הגוף, שעה שהיא מסתכלת עלי בחוסר הערכה גובר, מבלים הם יחד, בהיעדרי, כשהוא ממלא את חובותיו לעבודה בזמן שהיא תולה בו עיניים מעריצות ומצטלמת עם חיות הים הקטנות. מזל שאמא שלי לא הגיעה בדיוק לבקר, וגם טוב שלא קבענו עם חברים של הקטנה שאולי הוריהם היו מרימים גבה נוכח מגרש המשחקים המטפטף שלנו.

ומה שיפה בטבח הוא שלמרות שעמדתי עשר דקות המומה מול היד התינוקית האוחזת שרימפס ואומרת אף, הוא לא הרגיש שיש פה איזו התרחשות יוצאת דופן. אדרבה - למה כלב, חתול, פרה וסוס קודמים לסבידה, אוקטופוס, שרימפס וקלמארי?

"אם ילד תאילנדי היה רואה את מה שיש כאן הוא היה רוצה לאכול את זה כמו שהיא רוצה קורנפלקס. עד עכשיו פשוט לא בנינו לה חלומות מסודרים על שרימפס". ועכשיו משנפרץ המחסום ההתפתחותי ממנו סבלה הקטנה, באמת הוקל לי ואני יכולה לעזוב את הבית לשעות ארוכות, רגועה ויודעת שזמן היעדרותי הוא זמן התפתחות עבורה - כי כל עוד אני בבית היא תקועה עם צעצועים לא אמיתיים ונמנעים ממנה חלומות על ים ונגיעות אמיתיות בחיים עצמם. זהו כנראה הפוסט-פוסט פמיניזם.

לפני 16 שנים לא ידעתי להכין חביתה, אבל בויאבז כנראה שכן ידעתי. איך אני יודע? מישהי אמרה לי את זה והתחננה בפני לפתוח מסעדה. המתכון היה של ג'וליה צ'יילד, דודה אמריקאית שהסדירה אחת ולתמיד את המטבח הצרפתי בארצות הברית, בשני כרכים, בלי אף תמונה.

פתחתי מסעדת דגים בירושלים, עם סלט יווני וסלט מוצרלה שהיו יפים מאין כמותם. הטבח שיצר אותם היה פשוט קמצן פתולוגי שמיעט בצלחת. הסועדים שהיו מקבלים בה עגבניה, תירגמו למזלו את תכונתו האיומה כמינימליזם. כך החל הנובל קוויזין הישראלי, שביקש להיות יפה וסירב להשביע את הרעב. היה גם הבויאבז של ג'וליה, ופלטת פירות ים שהיו החיות היחידות שלא נדבקו לנו לגריל. דגים, לא ידעתי מי הם, וגם לא אהבתי אותם.

לפנות ערב כבר היה נשרך התור מול דלתות הזכוכית הנעולות, ובאותה שעה בדיוק היה המטבח כולו מתפלל ומאמין שאף אחד בתור לא ירצה דג. 17:00. ירושלים, אנגלו-סאקסים, אוכלים מוקדם. אין ברירה, פותחים את הדלתות, דקה נוספת, ההזמנה הראשונה כבר מגיעה: פארידה בגריל. סיגריה "רוטמנס", מהעצבים. אחרי השאיפה הראשונה שמעולם לא הביאה פתרונות חדשים, היה נשלח מישהו לפריזר וחוזר כשבידיו פארידה שהיתה יפהפיה ענקית כשעוד שחתה בים.

את הסנפירים היינו חותכים לה מיד. למרות כל ה"רוטמנסים" לא היה אז מי שיגיד לנו שהדג זקוק לסנפיריו גם בגריל, לא פחות מאשר בים. מכיוון שקפאה בפריזר, היתה נכנסת מיד להפשרה במים חמים ומשם לגריל הפחמים, ללא טיפה של שמן זית שתגן עליה ממעשינו. במקרה שהיתה סלחנית במותה, היתה נדבקת לרשת. לרוב היתה פשוט מתפרקת ומועברת לפח מספיק מהר כדי לבקש ולאיים על המלצרים שהביאו את צרת הדגים הזאת למטבח, שיבקשו סליחה מהקליינט, שיודו שלא היו פה היום דגים, ושנשארה רק פלטת פירות ים, אותה דווקא ידענו לעשות נפלא.

שתי ערים רחוקות שחיו אחרת, הולידו פלטות שונות שבכל זאת דומות בהיגיון הפנימי שלהן. האחת היא ירושלים שיצרה פלטה מאיבריה הפנימיים של התרנגולת, האחרת היא מרסיי שיצרה את הבויאבז מאיבריו הפנימיים של הים - פירות הים. מעורב ירושלמי מכינים על פלדה לוהטת מאיבריהן הפנימיים של להקות תרנגולות שהגיעו לירושלים. בויאבז הוא מאכל שאוסף את איברי הים המתוקים ומטיח אותם בסירים לוהטים כמו שהמעורב הירושלמי עושה לכבד וללב.

ההבדל ה

פלטת פירות

ל-4 מנות נדיבות:
מחבת ברזל גדולה וכבדה
1/4 כוס שמן זית

מלהיטים את המחבת ללא השמן, כשלוהט מוסיפים את השמן. החום הגבוה של הפלדה עטופת השמן הוא תנאי הכרחי ליצירת המתיקות האגוזית שפירות ים רוצים להתאפיין

מחבת כבדה, להבה גבוהה ופירות ים טריים - טעם עמוק של ים


בה.

1 בייבי אוקטופוס. 8 זרועות יש לו, רק בהן משתמשים, לא בגוף
10 סבידות קטנות, רגליים בלבד
6 סרטנים כחולים טריים, מנוקים, עדיף נקבות
24 קלמארי בגודל בינוני (אורך הזנב כ-7 ס"מ). מפרידים בין הזנב לרגליים, מנקים את מה שביניהם, משתמשים בשניהם
1 פלפל ירוק חריף, פרוס לטבעות
3 שיני שום גדולות טריות, קלופות ופרוסות לטבעות
1 עגבניה בשלה ומוצקה, קלופה וחתוכה לקוביות בגודל בינוני

מוסיפים למחבת את זרועות האוקטופוס. הפלדה והשמן הלוהט מעגלים מיד את הזרועות הארוכות, צבען משתנה לאדום בורדו, ופיות ההדבקה ששזורות לאורכן נפתחות. צולים כ-2דקות, כמו סטייק, הופכים מפעם לפעם, שלא ייחרך יתר על המידה.

מוסיפים את הסרטנים, הבטן כלפי המחבת, מנמיכים מעט את האש, ממתינים לראות רתיחה בתוך הבשר שמתבטאת בהלבנה חלקית שלו בחלק שקרוב לשריון הבטן. בועות לבנות מתחילות לבצבץ מן הבשר. הופכים את הסרטן על גבו ומגבירים את האש.

מוסיפים את רגלי הסבידה, שמתכווצות ומלבינות מיד. ממשיכים לערבב עוד כדקה.

מוסיפים את הזנבות והרגליים של הקלמארי. הם מלבינים מיד. דקה נוספת של ערבוב, בתנאי חום אימתניים, כדי להיפטר מהנוזלים החיצוניים שתמיד הופכים צלייה לאידוי.

כעת מוסיפים את הפלפל החריף. 30 שניות נוספות של ערבוב. מוסיפים את השום, עוד 30 שניות. לאורך כל הדרך נשמעים צלילי צלייה מענגים, וריחות מתוקים של ים מבשמים את החדר.

מוסיפים את קוביות העגבניה, מערבבים עד שנוצרת צלייה ראשונית.

1 כוס יין לבן
2/3 חבילת חמאה קרה, חתוכה לקוביות (כ-70 גרם)
1 לימון בינוני טרי, חצוי לשניים
18 שרימפס קריסטל, מנוקים מבלי להסיר את הראש והשריון
15 גבעולי פטרוזיליה טרייה, קצוצים דק

חום גדול עולה מן המחבת, הריחות המתוקים מקבלים חריפות קרמלית, הצבעים האדומים נעשים עמוקים ועמוסים, עוד שניות ייראו דחוסים מדי ואז יתחילו הטעמים להתעמעם. מוסיפים את היין, שנייה של ריח אלכוהול, שנייה אחר כך כבר בא הריח של הים המתוק שמהול מעכשיו בבושם ענבים. זורקים פנימה את קוביות החמאה, מערבבים, מוסיפים את השרימפס, ומטביעים אותם.

האש רותחת במלוא עוצמתה, אמולסיה עמוקה מתחילה להיווצר, השרימפס מאדימים. זה לוקח 2 דקות. כעת נותרו עוד 5 שניות לשיא של היצירה שבמחבת. מפזרים את הפטרוזיליה. ערבוב אחרון. תם זמן הבישול, אוכלים מהמחבת, ליד השולחן, עם לחם לבן טרי ויין לבן.

תינוקות, מתברר, אוהבים לאכול שרימפס וקלמארי, בתנאי שנתנו להם לשחק בהם קודם. הם רק לא מבינים למה כשזה היה עם עיניים ובגדים משוריינים צעקנו "לא לפה", וכשזה יצא מהמחבת אנחנו מגישים להם את זה על מגש כיסא האוכל. מלא חלבון, היזהרו משאריות הקליפות, ומחלומות עם סטנדרטים גבוהים בסגנון "אבל אמא, בא לי פלטת פירות ים".

וישניאק

פעם הם היו, כי לא היו האדומים המתוקים. היום הם כמעט ואינם, הגודל והמתיקות כבשו את לבנו ולא הותירו בו דבר. דקה לפני שנבגדו וננטשו לטובת ההם, לא היה כמעט אף אחד שינצור אותם בזיכרון כדי להתגעגע אליהם, הם האמיתיים, דובדבנים חמוצים. כשתקראו את השורות האלה זה יהיה כבר כמעט מאוחר מדי, עונתם קצרה, מחירם גבוה מיורשיהם המתוקים. הם קטנים, אדומים בהירים, ולמראם נוצרת תחושת הקלה משנים של דובדבנים שחורים שכבשו את רמת הגולן, שאין בהם הטעם שתמיד אנחנו מדמים שיש בהם.

צנצנת גדולה עם מכסה מתברג
1 ק"ג דובדבנים חמוצים, שטופים ומנוקים מגבעולים
1 ק"ג סוכר לבן

מערבבים את שניהם בצנצנת ואוטמים. זקנים ממזרח אירופה שאיפה שהם עומדים בשוק, שם כנראה יש דובדבנים חמוצים, יגידו לכם לחכות עד ראש השנה. מחכים עד ראש השנה, בשבועות הראשונים הסוכר שוקע לתחתית הצנצנת וממלא את רובה, מערבבים מדי פעם, הסוכר שנראה כמתערבב, חוזר ושוקע. עם הימים שמתקרבים לראש השנה, מתחיל הסוכר להיעלם, הדובדבנים מכהילים בבועות תסיסה והסוכר הופך לאלכוהול שלא עולה בנפחו על 4%. בנקודה זו אפשר להתחיל לשתות את הווישניאק. הוא טעים מכל מיץ פטל, טבעי ככל שיהיה. כף אחת של דובדבנים מהצנצנת, ישירות לתוך גביע של שמנת חמוצה, יוצרת את אחת המנות האחרונות הטובות בעיר.
הגיע ראש השנה.

ליטר אלכוהול מזוקק לשתייה, בנפח 95%

מוסיפים את האלכוהול לצנצנת הווישניאק. כעבור חודשיים יתאחדו הטעמים למשקה ליקר דובדבנים, 35% אלכוהול בנפח, חזק כמו וודקה, לא מתחנף כמו ליקרים אחרים. 100 שנים יש לו לחיות ולהשתבח, האלכוהול והסוכר יגנו עליו בהתבגרותו. הרבה לפני שיגיע לגיל מאה ייגמר הבקבוק, ולא יהיו יותר עצי וישניאק, ואולי לא ישאר מישהו שיזכור שפעם היו דובדבנים חמוצים.


בשבוע הבא: להכין מראש, ליהנות אחר כך

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully