כבר הרבה זמן שאני רוצה לנסות אוכל אתיופי ולא יוצא לי. השמועות על מסעדה בדרום תל אביב לא התגבשו לידי שם וכתובת וכך נותרתי עם שתי מסעדות בירושלים, העיר הקרובה-רחוקה הזו שעד שכבר מגיעים אליה הכל סגור. בשבת האחרונה שיחק לי המזל פעמיים - לא רק שביקרתי בעיר העתיקה, אכלתי כנאפה ב-2 ¤ ויצאתי מחומות העיר ללא פגע - אלא שלשמחתי (שלא לומר הפתעתי) המסעדה האתיופית "אנסרה" מול העירייה הייתה פתוחה.
פתחנו את הדלת ומבעד לווילון האדום שכיסה אותה התגלתה מסעדה מאורכת מקושטת בחפצי קש, בדים וצעיפים בצבעי ירוק, צהוב אדום מעוטרים בכתובות I LOVE ETHIOPIA. על הבר המעוגל והקטן, שהזכיר לי את הפאבים הירושלמים הצפופים של ילדותי, ישבו שלושה אתיופיים שצפו בטלוויזיה ללא קול ושתו גולדסטאר. הפרטנר שלנו לארוחה - שריבוי אורחים הביא לכך שהייתה זו הפעם הרביעית שלו במסעדה אתיופית בשבוע אחד - ציין בפנינו שתמיד יש אתיופים בשתי המסעדות האתיופיות בעיר (המסעדה השנייה נקראת "שגר" ונמצאת ברחוב אגריפס) אבל הם תמיד שותים בירה ולעיתים נדירות אוכלים.
ברקע התנגן לו דיסק של מוזיקה אתיופית נעימה שהעלתה אסוציאציות של רגאיי, סטלבט ושקיעה כתומה בחופים קאריביים. התיישבנו על הספסל הארוך והמרופד הצמוד לקיר, על השולחן הייתה פרושה מפה אדומה ועליה פלייסמט מפלסטיק ואגרטל ובתוכו ורד אדום מלאכותי.
התפריט הוא רק נקודת פתיחה
אלמאיהו אקלילו ג'מאנה, בעל המסעדה, שתפס עליה פיקוד לפני שלושה חודשים (לפני כן היא הייתה בבעלותו של חבר) ניגש אלינו וחילק תפריטים. הצצנו ונתקלנו בשמות כמו טבס (מנת כבש), יקואנטה (בקר), דורו (תבשיל עוף), שירו (תבשיל חומוס) ועוד. המנות השונות רשומות עם רטבים קבועים, אך משיחה קצרה עם אלמאיהו (אתם יכולים לקרוא לו אלכס) ומהמנות השונות שזרמו לשולחן, הבנו שהתפריט הוא רק נקודת פתיחה, והמנות מגיעות במגוון גדול יותר של רטבים (יותר חריף, פחות חריף, עם עגבניות, בלי). כך, כשהזמנו עוד מנת שירו קיבלנו אותה בפעם השנייה ברוטב חריף עם עגבניות ופלפל צ'ילי שלא נכחו במנה הראשונה. שתי הגרסאות היו טעימות.
מחיר המנות נמוך 25-30 ¤ (משקאות: 6 ¤, בירה: 10-18 ¤) וכולן מוגשות עם אינג'רה, הלחם של האתיופים, בעל מראה ומרקם המזכירים לחוח וטעם חמצמץ. את התערובת של הקמח והמים משאירים יום שלם בחוץ ואז אופים בתנור מיוחד. האינג'רה הרכה ומלאת החורים אינה טעימה כל כך אם אוכלים אותה לבד, אך החמיצות שלה משתלבת היטב עם המנות הצמחוניות והבשריות המוגשות עליה או לצדה.
הרושם הראשוני מהמאכלים הוא נטייתם לפיקנטיות ולחריפות (האתיופים משתמשים בתערובות תיבול שונות למאכלים שונים) והמנות, בייחוד הצמחוניות, מזכירות קצת אוכל הודי. אחרי הכל, כשטסנו להודו בחברת התעופה האתיופית, גילינו שהמרחק בין הודו לאתיופיה אינו גדול. למרות ריבוי מנות הבשר (כבש, עוף, בקר) צמחוניים יכולים לצאת מכאן שבעים ומרוצים - מנה צמחונית מעורבת עולה 30 ¤ וכוללת שירו (תבשיל חומוס), מיסר (תבשיל עדשים פיקנטי) ואלצ'ה (לקט ירקות מאודים).
מנות חריפות נטולות חנופה
במטבח מבשלים אלמאיהו ואשתו, לצד טבח נוסף. מנות הבשר מוגשות בכלי חרס שחור המחומם על נר, והשירות ידידותי וקשוב. אנסרה, דרך אגב, הוא כלי שמכינים בו משקה אלכוהולי אתיופי מסורתי, אך הוא לא מוגש במקום בגלל מחסור במרכיבים. אלמאיהו הדגיש בפנינו שכל המנות מסורתיות ומכינים אותן עם תיבול מסורתי. ניכר שאין בהן חנופה לחיך הישראלי או המערבי, מה שלא פתר את השאלה מדוע רוב האתיופים המבקרים במקום שותים ולא אוכלים.
להשלמת הפולקלור הציע בעל הבית להקרין בפנינו DVD עם ריקוד אתיופי מסורתי וכשנענינו בחיוב קיפצו על המסך אתיופים ואתיופיות ששיחקו ברובים והרעידו את גופם בצורה מוזרה על רקע מפל כתום מבוץ. יותר מכל הזכיר הקליפ את בוליווד ואנחנו העדפנו את הצלילים שבקעו ממערכת הסטריאו.
קינחנו רק בתה אתיופי (שטעמו כשל תה שחור מעודן), היות שבמסעדה אין קינוחים. כשיצאנו כבר ירד הערב על הבירה, ואנחנו היינו שבעים ובעיקר מרוצים מהבריזה הירושלמית של יולי אוגוסט שכעבור כ-45 דקות בפקק באילון הפכה לזיכרון רחוק.
"אנסרה" (Ensira), רחוב יפו 17, מול כיכר ספרא, 054-6986664. פתוח כל יום: 10:00-24:00