בשלהי שנות התיכון המתישות, יצאנו עם כל שכבת כיתות י"א בבית הספר המקיף ע"ש רבי שמעון בר יוחאי בעל הנס לשבוע גדנ"ע אי שם בחולות הנגב הזהובים. ההכשרה הגדנ"עית הוכתרה ככישלון (עד כדי כך שביום האחרון מצאו עצמם מדריכי הגדנ"ע מקיפים את המאהל לפקודתם של בריוני השכבה) אולם אנחנו, וליתר דיוק אלי, חזרנו ממנה כמנצחים. כדי לא לגלוש לפורנוגרפיה נספר רק שמקלחות הגדנ"ע המשותפות הוציאו למרחוק את שמעו של אלי, או ליתר דיוק את שמעו של חלק אנטומי מסוים של אלי. אם לומר את האמת, יותר ממה שברך הטבע את אלי תרמה לכך קומתו הנמוכה, שהפכה את ממדיו הסבירים למרשימים. ועל כך נאמר: הכל יחסי בחיים.
זיכרון הגדנ"ע והמקלחות והתובנה על היחסיות בחיים, עלו במוחנו אחרי הביקור שערכנו בדוקסה, מסעדת בשרים תל אביבית שהייתה (די מזמן, האמת) המקום הכי חם בעיר לכמה רגעים. בדוקסה חידשו לאחרונה את התפריט ורשמו עליו את המוטו שלהם: "אנחנו מאמינים בשימוש בחומרי גלם מעולים, הזוכים לטיפול מינימליסטי אשר מדגיש את טעמיהם הטבעיים". או במילים אחרות: הספקים שלנו יקרנים לאללה, אז חסכנו על שף.
וכך מצאנו את עצמנו יושבים על ספות עור בהיכל המעוצב למשעי של דוקסה ואוכלים מגוון מנות ממש לא רעות, וממש (אבל ממש) לא מרגשות. ההתחלה דווקא בישרה טובות עם מוחיטו תאנים מרענן שהיה מיוחד, אחר, שונה והיה לו גם טעם של תאנים. המלצרית החביבה גם סיפרה לנו שיש להם מרגריטה אגוזים פגזית אבל היא אזלה. כמו שאומר הסטיקר על החיפושית החבוטה של בנצי: my other car is a porche.
צונמי של ציר טלה
המנות הראשונות שבדקנו היו חזה מולארד ברוטב ויניגרט שזיפים עם עלי בייבי (48 ¤). זו הייתה ללא ספק המנה הטובה ביותר בארוחה והיחידה שהצטיינה באיזשהו סוג של אמירה קולינרית. המולארד היה רך, עסיסי ופרוס לפרוסות דקות והרוטב היה מתוק- חמצמץ ונהדר. היה יופי. עוד טעמנו טרין של פלפלים אדומים קלויים במילוי גבינת המאירי (28 ¤) שקיים במלואו את ההבטחה בתפריט: חומרי הגלם (הפלפלים והגבינה) היו טובים והם זכו לטיפול מינימלי- שמו אותם בתבנית של טרין. יצא טרין.
מהמנות העיקריות טעמנו צלעות טלה ברוטב ציר טלה ונענע (88 ¤). מי שאכל פעם צלעות טלה יודע שבטיפול נכון מדובר במעדן. במקרה שלנו הן היו עשויות רק קצת יותר מדי והרוטב היה מסיבי ובכמויות אדירות. הנענע, שיכולה הייתה לתת איזה טאץ' קליל, קריר, אוורירי, משהו, נשטפה בצונמי של ציר טלה.
קבב הטלה (58 ¤) היה סביר. לא מספיק עסיסי, לא מספיק מעניין והטחינה לא הצילה אותו. טיפול מינימלי במנה הוא חבל דק, שאפשר להבריק בו אבל קל מאוד ליפול לתהום הסתמיות.
הפרגיות היו פרגיות. כלומר עסיסיות, אבל לא משהו שלא תקבל במסעדה טובה בתחנת דלק. כמו שאמרנו: הכול יחסי.
טעמנו גם תוספת של פירה עם כרישה ופקאן סיני שבדרך כלל מוגשת עם פילה בקר (84 ¤ לעיקרית+תוספת). היה חביב, אבל הפקאן הסיני איבד מפריכותו במורד הדרך. אולי אנחנו עושים עניין מפקאן סיני קטן, אבל זה חוסר דיוק וכאמור כבר היינו די מבואסים.
גם הקינוחים לא הציל את המצב. טעמנו טירמיסו (30 ש"ח) שמכינים במקום. היה סביר. הטעם האלכוהולי שהוא הוא המהות של הקינוח הזה כמעט ולא הורגש. מה שכן הורגש היה הרבה יותר מדי עוגת ספוג ופחות מדי קרם.
חוץ מהטירמיסו הזמנו מרקיז שוקולד (28 ש"ח), שהיה שגרתי למדי. המרקיז לא הוכן במקום, וגם אם לא היו מגלים לנו את זה היינו יודעים לבד כי אכלנו בדיוק כזה שבוע קודם במסעדה קטנה ומגניבה שמתגאה במחירים זולים ובתמורה לכסף. אנחנו יודעים שהרבה מסעדות קונות את הקינוחים בחוץ, אבל גם בהקשר הזה אפשר לקנות יקר ולקנות זול, ואנחנו בטוחים שאפשר למצוא קינוחים קנויים יותר מרתקים.
לסיכומו של דבר, האוכל בדוקסה הוא באמת לא רע. הוא אפילו טוב מדי פעם. וממש יכול להיות שאם דוקסה הייתה קצת פחות מעוצבת, קצת פחות יקרה והרבה פחות מתיימרת היינו חושבים שזו אחלה מסעדה. אבל כמו שכבר אמרנו, בחיים הכל יחסי.
"דוקסה", מונטיפיורי 11, תל אביב, טלפון: 03-5101001