שכונתית לעשירים

לעיירתנו הציורית שבדרום הגיעה בוקר אחד משפחה עשירה שהתמקמה בבית מידות מוקף חומה. הבית הענק ויושביו הפכו לשיחת העיירה, כששאלה אחת גדולה עומדת על שפתי כולנו: "מעניין איך זה שם, בבית של העשירים..." לפסטיבל הפנטזיות וסיפורי הגוזמאות על העושר והנשפים הנערכים מאחורי חומות האבן הצטרפו כולם מלבד אחת. אמא שלנו. אמא לא התרשמה מה"עשירים האלה" ושכנעה את עצמנו (ובעיקר את עצמה) שאצל העשירים הכול אותו הדבר. רצה הגורל ומצאנו את עצמנו עובדים בקיץ אצל בן-דודנו הגנן וכך חדרנו יום אחד ללב ליבו של הבית, שיושביו בדיוק שהו בחופשה בחו"ל.

מה נאמר, אמא צדקה. אצל העשירים הכול באמת אותו הדבר. גם להם יש אמבטיה (רק שהיא בחצר וקוראים לה בריכה), גם להם יש רדיו (כזה שגם רואים בו, קוראים לזה טלוויזיה) וגם להם יש אמא שמבשלת, מכבסת, תולה ושוכבת עם האבא (רק שקוראים לה סו-יין והיא לא אמא שלהם).

מצוידים בזיכרון על העשירים מהעיירה הגענו השבוע למסעדת ספון (spoon), שהיא מסעדה שכונתית כמו כל שכונתית אחרת, אבל של עשירים. ספון, השוכנת לבטח בין מגרשי הטניס שבצפון תל אביב, היא ביסטרו שכונתי חביב המעוצב באיפוק ומאוכלס בעיקר בקהל צפון תל- אביבי- הרצלייני- רמת שרוני אמיד ומבוגר (אבל בהחלט יכול להיות שזה מה שהיה רק כשאנחנו היינו שם, ושבשאר הערבים יש שם מסיבות מטורפות אל תוך הלילה).

אחת הטענות הרווחות בקרב אנשים מן הישוב על מסעדות יוקרה היא, שמחיר המנות הוא תמיד ביחס הפוך למנות. דהיינו ככל שהמנה יקרה יותר כך היא קטנה יותר, ובמסעדות גורמה צריך מיקרוסקופ כדי להבחין בהן על הצלחת (ובמסעדות ממש יוקרתיות, מיקרוסקופ אלקטרוני). בספון, למרבית ההפתעה, המנות הן גם מלאות יומרה, אבל גם ממש גדולות.

המנה הראשונה שטעמנו היתה גם הטובה ביותר בכל הארוחה: פילה חציל על קציפת טחינה חמה. כאן נתקלנו בחידוש עולמי. החציל היה ריחני,קלוי היטב ומקולף כך שכל כולו שכב מעולף בצלחת. עד כאן כבר ראינו. קציפת הטחינה הייתה השיחוק העולמי. מעולם לא אכלנו טחינה כל כך אוורירית. ממש ענן של טחינה. כדי שלא תהיו במתח, אנחנו חושפים כאן את הסוד. אחרי שמכינים את הטחינה ומתבלים, מכניסים אותה לכלי הזה שנראה כמו סיפולוקס שבו בדרך כלל עושים קצפת ששמים על קינוחים בקפולסקי. ככה היא מקבלת את המרקם הפגזי והמדהים. וכדי להשלים את התמונה מתחת לענן הזה התחבאו חתיכות קטנות של עגבנייה שנתנו לכל העסק טאץ' קריר ומרענן.

רצועות קלאמרי צרובות על סלט פול ירוק היו גם כן רעננות וטעימות. הפולים התפצחו בפה והכול שכב בתוך שלולית נחמדה וקריאטיבית של טחינה. רביולי שרימפס היה מנה מגושמת מעט. לא בלתי טעימה, אבל קצת גסה יחסית לאלגנטיות של המנות האחרות. לפי הטרנד הנהוג במסעדות גורמה, קיבלנו רביול אחד גדול ועגול. הוא שכשך בתוך רוטב ציר שרימפס ושמנת, ועד כאן הכול סבבה. הבפנוכו היה קצת מבאס. קיצוצי קיצוצים של שרימפסים שנכלאו יחד בתוך בטנו של הרביולי אבל לא הפכו למילוי אחיד ומעניין אלא נותרו ערמה מבולגנת ולא מגובשת.

פטה כבד האווז הגיע עם קראסט של סוכר מקורמל מעליו, בסגנון קרם ברולה. בצד הייתה פנכה של ריבת בצל מתוקה (כמקובל) אבל הקרקרים היו "בישקוטי צימוקים" או מה שקוראים האשכנזים עוגיות מנדל ברוייט. במלים אחרות, לא היה מה שיאזן את הסוכר וייצור מתח נעים בין מתוק למלוח. מה נגיד? דזרט לכל דבר. היה אמנם יצירתי וכל זה, וכבר אכלנו מנות מלוחות בבסיסן שהומתקו, אבל זו כבר עשתה קולות של קינוח.

נמשיך (כמו שאומר רינו, שבוודאי היה חוגג על המסעדה הזאת). "פולנטה" של בשר סרטנים הייתה טובה למדי. הגרשיים הופיעו במקור גם בתפריט כי לא מדובר באמת בפולנטה, שעשויה על פי רוב מקמח תירס, אלא בריזוטו, שבו שחו פיסות נחמדות ביותר של בשר סרטנים וגרגרי תירס. גרגרי תירס, מה לעשות, גם אם תקלף אותם אחד אחד מהקלח עם פינצטה שוויצרית, תמיד יתנו אווירה של קופסת שימורים.

מעל הכול נחו שלושה שרימפסים מעולים: צלויים היטב במחבת, בזוקים במלח קארי שנתן טאץ' אקזוטי חרפרף, וכמיטב התפיסה של המסעדה, גדולים באופן יוצא דופן. וכדי שהמנה הזאת תהרוג אותנו סופית (קלורית וכולסטרולית) הכול היה מלא רוטב ציר שרימפס שגם הוא היה מוקצף.

עוד מנה שפוגשים פה ושם במסעדות לאחרונה הייתה שקדי עגל. למרות השם המרתיע מדובר בפיסת בשר רכה וטעימה, בלי טעם דומיננטי מדי של אברים פנימיים. השקדים היו פריכים ושחומים מבחוץ, רכים ונימוחים מבפנים, נחו על פירה ארטישוק ירושלמי חלקלק ומשובח ומסביב סגרו את הסיפור נגיעות נעימות ועשירות של רוטב פטריות פורצ'יני חום ועשיר. מורכב אך טעים ביותר.

לקינוח אכלנו שתי מנות, מוס שוקולד ופנקוטה. המוס שוקולד היה בסדר, אבל שום דבר לכתוב הביתה, כמו שאומרים. הפנקוטה שבדרך כלל מגיעה בפורמט אישי, ונוצקת אל הצלחת מתוך תבנית קטנה, הגיעה בפורמט של 'שליכטה'. ככל הנראה, הפנקוטה כולה הוכנה בתבנית אחת גדולה ומתוכה העמיסה המלצרית בכף הגשה אל צלחתנו.
הפנקוטה הייתה מלאת גרגרי וניל כמצופה, לא מתוקה מדי, ומוקפת בקומפוט דובדבנים חמוץ. זה המקום להביע מחאה על כל פירות היער, הדובדבנים והרביכות למיניהן שמחמיצות לנו את המתוקים בסוף הארוחה. מתוק צריך להיות מתוק. לא חמוץ ולא חמוץ-מתוק.

לסיכומו של עניין, ספון מציגה תפיסה מרעננת לפיה זה שיש לך כסף לא אומר שאתה צריך לצאת רעב מהמסעדה. בתמורה למחירי המנות (בסביבות 40 ¤ לראשונות, 70-100 ¤ לעיקריות ובערך 30 ¤ לקינוח) תקבלו אוכל טעים (אפילו מצוין לפרקים) והרבה ממנו. בעולם העסקים קוראים לזה value for money, אבל אם היינו בעולם העסקים כנראה שלא היינו צריכים לכתוב בשביל אוכל.

"ספון", שדרות רוקח 73, תל אביב טל': 03-6439064.