הקולות של פיראוס

לא פעם אני נשאל על ידי קוראים מדוע אני כותב רק על יינות ישראליים, כאילו אין יין אחר בעולם וכאילו החנויות בארץ מוכרות אך ורק יין ישראלי. אכן, רק לפני שנים מעטות היו חנויות היין שלנו מוצפות ביינות מיובאים שחלקם, כמו הגאטו נרו והדומינגו ריי הצ'יליאניים, היו מכה שלא כתובה. אבל הם היו זולים ואיפשרו לשותה הממוצע להתהדר בכך שהוא מכיר יינות מיובאים. יצרני היין הישראלים זעקו חמס על היבוא בתנאי היצף, ואכן לא עבר זמן ודברים נשתנו: היום אנחנו שותים כמעט רק יינות ישראליים - וחבל.

לא שאין לנו יינות מצוינים. אדרבא ואדרבא; אין לנו במה להתבייש באשר לרמת היינות המיוצרים בארץ, וחלקם פשוט נהדרים. אנו מצליחים לייצר יינות כה איכותיים שבשבוע הבא אני טס לארצות הברית לערב שבו, בין היתר, אציג יינות ישראליים. מדובר בארוחה שהמוזמנים אליה אינם יהודים שבאים בגלל הכשרות או הצורך לתמוך בישראל, אלא בעלי מסעדות יוקרה ומלצרי יינות במסעדות טובות (סומליה) מהעיר בוסטון, וכל זאת כדי להיווכח שתעשיית היין הישראלית מוכנה להתחרות באיכות (גם אם לא במחיר). ואף על פי כן אני סבור שמי שבאמת מתכוון להכיר את נושא היינות לפני ולפנים, חייב לשתות גם יינות המיוצרים בחו"ל, וכאמור, לא בגלל האיכות אלא בגלל השוני. אין ספק כי אותו זן ענבים נותן טעמים שונים ומניב יינות אחרים במקומות שונים בעולם. קחו, למשל, את הקברנה סוביניון החביב והמוכר, השוו אותו לפי ארצות הגידול ותגיעו למסקנות מעניינות באשר לשוני והמורכבות של הזן.

אבל לא רק זנים מוכרים אני מציע להשוות, אלא דווקא זנים שאינם גדלים בארץ והם נכסי צאן ברזל של ארצות אחרות. אין תחליף לפינו נואר הגדל בבורגונדי, ואין דמיון בין הסנג'ובזה הישראלי לאיטלקי. הטמפרניו הספרדי או הווינו ורדה הפורטוגלי הם יינות שחובב יין חייב להכיר. לאחרונה ערכתי ביקור בארץ אירופאית המתוירת מעט מדי. יחד עם זוגתי שתחיה והפוגלים המארחים טסתי לליסבון, משם הדרמתי לחוף המזרחי של חצי האי האיברי, ופתאום גיליתי את אחד הסודות הכמוסים ביותר בעולם היין: יש חיים מעבר לקברנה ולמרלו, ולחצי האי האיברי יש מה להציע מעבר לספרד. פורטוגל מפורסמת בעיקר ביין הפורט שהיא מייצרת בכמויות, מהמפורסמים ביינות הקינוח המתוקים. יש גם מי שמכיר את הווינו ורדה, יין ירוק שמקורו גם כן בפורטוגל. אני זוכר זמנים שהמתאוס, יין רוזה מתקתק בבקבוקים עגולים, שלט בעולם היינות הזולים: גדלנו עליו בשנות השישים המוקדמות, והוא אפילו נכנס לפנתיאון השירים הישראלי. בסופו של דבר, בהיותו יין גרוע, הוא עשה לתעשיית היין הפורטוגזית את מה שעשה הבלו נאן ליינות גרמניה, והקיאנטי בבקבוקי הקש ליינות איטליה: נזק תדמיתי אדיר.

אבל יש תקומה, ונזק אפשר למזער. בביקורי באזור גידול היין, אלנטג'ו (הקליפורניה של פורטוגל), מצאתי תעשייה משגשגת של יינות מצוינים מזנים שלא פגשתי מעודי (אגב, פורטוגל היא יצרנית פקקי השעם הגדולה בעולם, אבל הדבר לא תרם משום מה למודעות הצרכנית ליינותיה). באלנטג'ו נחשפתי ליקב מדהים ביופיו, אחד היקבים הגדולים בחבל - יקב אשפראו. טעמתי יינות אדומים כבדים וקלים, וכולם הצטיינו בטעמים מורכבים וחדשים לחכי. יש ביקב גם מסעדת גורמה שבה ניתן לאכול את המאכלים האופייניים לפורטוגל, כשרבות מהמנות מבושלות ביינות שמייצרים ביקב. במדפי היינות בחנויות בארץ מצאתי מבחר קטן של יין פורטוגלי (בעיקר יין שמייבא זוהר גולדברג מחברת קיפיס), אבל לפחות את הרעיון הזה אפשר ללמוד מפורטוגל - אצלנו, למעט יקב הנס שטרנבך בהרי יהודה, עוד לא הפכו את היקב למקום לטעימת יינות בליווי אוכל מדהים. אז מי הראשון שירים את הכפפה?